פעם, לפני כמה שנים, חבר אחד לעבודה נסע לחיות שנה במנהטן בעקבות עבודה שקיבלה אשתו. כשחזר, דיברנו והוא סיפר לי שדווקא שם בניו-יורק, הוא למד משהו עלינו הישראליים. לטענתו הדבר האחד שמכלה כל חלקה טובה הוא הרגש הידוע כאן בשם "לא לצאת פראייר". הרגש הזה, הוא אומר, הוא זה שגורם לנהג לנהוג בשוליים, לעובד ממורמר לקחת נייר הדפסה וכיוצא בזה. אוי, כמה שאני מבין אותו עכשיו.
יש משהו בקהילה הישראלית כאן, שגרם לרגש הבסיסי הזה לצאת משליטה. זה בסדר בעיני לשלב צרכים אישיים בתקשורת היום-יומית. אבל הם פשוט הפסיקו לנסות להיות אפילו נחמדים. בדיוק שחשבתי שנשארו לי רק שני חברים ישראליים, הלכו שניהם וקלקלו את האוירה. והרי הסיפור.
אחד מהם, גולש מומחה, סיפר לאחרונה שברצונו ללמוד סקי. השני, ללא שום קשר, סיפר שקיבל הסמכה להיות מדריך סקי. זאת השנה השלישית שלי פה, ומעולם לא גלשתי, מסיבות כלכליות וטכניות. הפגשתי בין שניהם, ואמרתי, שאם נרצה נוכל לפחות לגשת שלושתנו לאתר, מתוך מחשבה שנעים וטוב יותר לבלות בשלושה. אז, מסתבר שהם נוסעים בלעדי כבר חודש, ומקפידים להסתיר את העובדה. זה קצת מעליב ומשפיל, במיוחד לאור העובדה ששניהם כנראה מרגישים לא בסדר עם זה ומסתירים את הנסיעות שלהם באופן פעיל.
נעלבתי. מותר לי.
ואז, בדיוק כשהחלטתי שאני לא רוצה שום קשה עם אף ישראלי, בא חבר מהצבא (שגר מעבר לגבול כאן) לביקור בעיר, יחד עם בן זוגו. הוא טלפן, וקפץ ואסף אותי וזוגתי לטיול רגלי בפארק העירוני המהמם שלנו. הוא הזמין אותנו לסושי, ודאג באופן כללי שהיום יהיה נחמד ומוצלח. היום הוא אפילו קפץ הביתה עם קיורטוש (מאפה הונגרי, מאוד טעים). סתם ככה. אז בנתיים האמון שלי בבני אדם חזר (באופן זמני).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
