ועכשיו ברגש

רציתי לכתוב משהו אחר, אבל קראתי קצת חדשות והייתי חייב להגיב. 

אני לא מת על קנדה, וממש ממש לא מת על קנדים. כתבתי כבר פעם רשימה ארוכה כזאת של הדברים שאני לא אוהב. אבל בשנים האחרונות אני מתנייד בתחבורה ציבורית, לטוב ולרע, ולכן חייב לספר איך זה נראה מהצד שלי. רוב חיי נסעתי באוטובוסים, גם בארץ ובוודאי שגם כאן. תקופות מסוימות היה לי רכב, אבל אני חושב על עצמי כמי שהפך להיות משתמש-מומחה בתחבורה ציבורית. 

יש אוטובוסים לכל מקום. ואם אין אז יש מעבורת או רכבת שממשיכים את הקו. הם מגיעים בשעות קבועות, ואפשר לדעת באיזו דקה הם אמורים להיות בתחנה מסויימת. האוטובוסים, חלקם חשמליים וחלקם על דיזל. מלפנים יש מקום לתליית אופניים. מהדלת של הנהג יורדת רמפה לכסאות גלגלים או סתם גברות ישישות, והאוטובוס יודע להנמיך צד אחד כדי שאפשא יהיה לעלות עם עגלת תינוק. יש שני מקומות לנכים, ואם אני עולה עם העגלה מפנים לי אותם בלי מילה. כבר קרה והנהג אמר בנימוס לנוסע לזוז עבור עגלת נכה או עגלת תינוק. אם צריך חצי אוטובוס ירד בגשם, כדי שישירה אחת תוכל לעלות. האוטובוס גם מקריא תחנות לטובת מי שקשה לו, ורוב הנהגים שמחים לספר לך מתי לרדת ולאיפה אתה צריך ללכת. חלקם לא, אבל תמיד יש כאלה. 

יש קוי אוטובוס בלילה. יש קוי אוטובוס בסופי שבוע ואפילו בחג מולד. תמיד יש מי שדווקא יום ראשון אינו יום החופש המועדף עליו, אלא שישי או שבת, או אפילו שלישי, ולכן תמיד יש נהגים ששמחים לנהוג ביום ראשון ולקבל חופש בשבת בתמורה. ככה זה בתרבות מהגרים. 

אני לא אוהב תחבורה ציבורית, ולפעמים הנהגים פוצים ממש, אבל אני יכול להגיע לכל מקום במחיר סביר, גם אם אני ישיש או נכה או אבא עם תינוק בעגלה.

אני יכול לחשב כמה זמן הנסיעה תמשך, ומתי האוטובוס יגיע. מכיון שאני סטודנט, אני מקבל גם חופשי שנתי במחיר הקרן - יוזמה של אגודת הסטודנטים. ואפילו שסוף כל סוף עשיתי רכב קואופ, אני עדיין לוקח אוטובוס ברוב המקרים. 

זה לא טקסט פוליטי. התנאים כאן לא דומים לישראל (ודרך אגב - במובן מסויים מסובך כאן הרבה יותר). התחבורה הציבורית כאן נועדה לפתור בעיות שיש כאן ולא שם. אבל, לפעמים אם רואים דוגמה פועלת אפשר להתחיל לדמיין פתרון.