ימים עמוסים, טעונים, ימים מהסוג שבהם אי אפשר לכתוב. ובכל זאת -
השכנים החביבים עלינו עוזבים, וגם אנחנו מתכוננים, והרגשות קיצוניים. אשתי הצליחה לריב עם השכנה, קשה לפייס ואנחנו הגברים עומדים מהצד וקצת קשה לנו להבין מה לעשות. הויכוח טפשי, חסר ממש, וטעון בהורמונים יותר מאשר הגיון, אבל אם משהו שאסור לי זה זה. ובנתיים, באותו הזמן ממש פרידה מפרופסור אהובה. שני ההורים של נפטרו כשהיו בני שישים וחמש, והיא בת שישים עכשיו, מתכוננת למות גם כן. מגפיים חדשים לשנה הבאה, מתנות לילדים של אחי. ספרים ובגדים - מה למזוודה ומה לארגז.
בשישי בערב יין עם שכנים צ'יליאנים - שנתיים אנחנו כאן ופעם ראשונה שאנחנו מוזמנים פנימה. הילדים משתתפים, כנהוג אצלם. בלילה הם קמים לסרוגין - פעם הילד שלי ופעם אשתי. פעם שניהם ביחד. שניהם בוכים, כל אחד מסיבה אחרת. בארבע וחצי אני נשבר וקם והולך לחלון: בחושך אפשר לראות רצועה של דשא מוארת בפנס רחוב, ואת הצל של היער מול השמיים, וחושך גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
