ועכשיו ברגש

בחניה של החוף אין אף אחד. הים כהה כמו לוח של בית ספר. רוח קרה וגשם דק מצליפים בפנים. בחניה משאית קטנה שהוסבה למעבדה, נהג, ארבע חוקרות ומתנדבת של משרד הבריאות. מאוחר יותר, בזמן שאני שוכב מתחת למכשיר הרנטגן המשוכלל, על מסך המחשב הולך ונחשף גופי. חוקרת ומתנדבת מתבוננות בתמונה בסקרנות. הן יוצאות מהחדר בנימוס כדי שאחליף את חליפת בית החולים שקיבלתי למכנסי הג'ינס שלי, ואותי זה מצחיק: הרי הרגע הן ראו אותי ערום יותר מכל אחת אחרת. אני לא חושב שמישהי ראתה קודם לכן את העצמות שלי.

שלוש שעות מאוחר יותר אני יושב בנימוס בסלון של קייטי ודייב, שעושים לנו ארוחת ערב. בנתיים, הילדים מחריבים את הסלון בשיטתיות. אנחנו מדברים על הרבה דברים - גם מולם אני חשוף. בעצם, גם זה סוג של ניסוי.