ועכשיו ברגש

יש כרטיסי טיסה ושתי מזוודות, ויש שוכרים לדירה לתקופה. יש מתנות לכל מי שצריך בארץ וגם כמה בקבוקי מייפל נוספים ליתר בטחון. חלק גדול מהארון שלו ארוז כבר, כדי פנות מקום לשוכרים, וביום שלישי תגיע גם מיטת קומותיים לשני הבנים שלו (10 ו-12), באדיבות השכן שעוזב חזרה לארצו (אינדונזיה). במחשב הנייד יש שעתיים וחצי של שירים וסרטונים לילד, אם תהיה לו סבלנות לראות, וגם חוברות צביעה ושטויות אחרות. אני יודע שכל זה לא רלוונטי, מכיר את הילד שלי - צפויות לנו עשרים ושתיים שעות (זה הזמן מדלת לדלת) של ילד עצבני, זז, קופץ ובועט. שינה לא תהיה בטיסה הזאת. 

בשבוע האחרון המשפחה שלי, שלנצח לא יהיו מסוגלים להכיל רגשות, מציפים אותי בבליל של אינפורמציה, טלפונים ושיחות, ומפגינים את עוצמת הרגשות המבולבלים שלהם וגם תחינה להכלה. זה תפקידי בבית, והם מצפים ממני לבצע אותו ביעילות. כל זה כמובן עטוף בדאגה כנה. 

אני מודאג.