ועכשיו ברגש

קשה לי להגיד במילים מה אני מרגיש וחושב על הביקור הזה. ניסיתי לכתוב כמה פעמים ולא יצא, אבל אני חושב שיש דווקא קטע מספר שאני אוהב שעוזר לי לחשוב על זה: לקראת הסוף של מסע לאיכטלאן, שכתב רקלוס קסטניידה בשנת 72, מספר המכשף דון ג'נארו על מסע חניכותו. הוא מספר איך יצא מהכפר שלו לאיכטלאן הסמוכה ואיך אף פעם לא יוכל להגיע אליה. דון ג'נארו לא יוכל להגיע מכיון שבמציאות שלו אותה איכטלאן כבר לא קיימת. זה ספר טוב.

הביקור שלי הוא בלתי אפשרי. למרות שרק שלוש שנים עברו, ושלוש שנים הן זמן קצר, תהום פעורה ביני ובין הבית שלי. העבר הוא באמת ארץ אחרת. כל מפגש עם ישראל מחדד את מה שהשתנה בי ומה שהשתנה בה, וכמה רחוקה הישראל שהמחשבה מזו שבמציאות. ומכיון שהארץ נהיתה כעורה יותר ואלימה יותר, החברים הפכו לקצת יותר זקנים והכל יקר יותר המפגש נידון לאכזבה.