הלילות לבנים. הימים לבנים גם הם. הילד מסרב לישון לבד, מוכה חרדה. אין לו שעה ואין לו מקום לישון, וחם לו מדי והיתושים אוכלים אותו ככה שזה שובר את הלב. לילה הוא קם וצועק. אתמול הלכתי לחדר אחר לתפוס קצת שינה אבל הוא צעק "אבא, אבא" ושבר לי את הלב. קמנו עייפים, מיוזעים ועקוצים.
אין לנו את האוכל שלנו, ואנחנו רעבים וכואבת לנו הבטן. אחרי שלוש שנים, עשינו לנו סדר יום קולינרי מדויק ובריא להפליא, אבל כאן קשה.
החותנת הולכת אחרנו ומנקה. בכל מקום שאנחנו מניחים כוס מים, או צעצוע או עיתון, היא מיד מופיע ושמה במקום, במדיח, בארון. היא מסרבת להשאר לבד עם הילד, והוא מפחד ממנה ובצדק. מדי פעם היא מדליקה אותו להשתוללות, אבל אז גוערת בו או הולכת באמצע. המשפחה שלי קצת יותר טובים - הם מתורגלים מהאח שלי שצועק עליהם כל הזמן והילדים שלו (קצת יותר גדולים). כך או כך אנחנו זרים.
כל כך מוזר לי כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
