בשדה התעופה קיבל אותנו גשם זלעפות והריח המוכר והמנחם שלו. כל המזוודות (ארבע, אובר-וויט) הגיעו בשלום, ואף אחד במכס לא התענין במה שיש לנו להביא. אחרי רבע שעה של בלבול קרייג הגיע גם הוא ברכב המשפחתי הגדול שלו. קרייג הוא חבר טוב, כומר (בפטיסטי) וגם "סוקר מום" אמיתי.
השוכרים שלנו, רוסים מסנט-פטסבורג שרצו לשפץ קצת את האנגלית של הילדים, השאירו דירה מבריקה. הם ניקו אותה עד שתבריק, ארגנו מחדש את הארונות שלנו, ואפילו שמו מפיץ ריח. כאילו איזו אמא סידרה לי את החדר.
צלצלנו הביתה. פתחנו מזוודות. הלכנו לישון. בבוקר קמנו הלומי עייפות ורעבים. אין חלב, אז יצאנו החוצה לשתות קפה בשכונתי. התקפה ירוקה מכל עבר - העצים שופעים עלווה ופירות (ראיתי תפוחים), הדשא ירוק ובוהק ומהיער עולה ריח הרטוב-רקוב. הרחוב ריק עדיין, ורק השכנה המצריה שעושה כביסה בשש בבוקר מקבלת את פנינו בחביבות. עשינו קצת קניות. עשינו צהריים (בשעה תשע בבוקר). ראינו טלויזיה. הלכנו לדבר עם הגן החדש. באחת עשרה בצהריים הלכנו לישון את שנת הלילה שלנו.
***
המון אנשים הספקתי לראות. המון אנשים לא ראיתי עדיין. אני איש של אנשים. הכל צריך להתעכל קצת, אז אולי אני אכתוב פוסט ארוך-ארוך על כל האנשים שפגשתי. זה יהיה נחמד.
אחרי מה שמרגיש לי כמו שתיקה של שלוש שנים, הביקור נראה לי עכשיו כמו קלייסוסקופ של צבעים וריחות. אני צריך זמן לעכל את כל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
