ועכשיו ברגש

גיליתי שיש לסוזאן ווגה עמוד פייסבוק, ושלא כהרגלי עשיתי "לייק". מוזר לי פתאום לראות איך היא משחררת תמונות אינסטגרם של הגלידה שהיא אוכלת עכשיו, או כובע המגבעת שהיא מודדת לקראת ההופעה בלאס ווגס. 

בשנות השמונים סבתא שלי נפטרה. הייתי בכיתה ב' או ג' או ד', והיינו בדיוק בביקור אצל הדוד בדרום הרחוק. אני זוכר התארגנות מהירה ונסיעה לילית שקטה חזרה לצפון. אחי ואמא שלי נרדמו כבר, ואחותי עוד לא נולדה. קסטה של סוזאן ווגה ניגנה שוב ושוב את אותו אלבום מוצלח. אני זוכר את הקול שלה מספר בחושך על סוס עץ, על גלידי קרח שנשברים ועל המלכה שמאבדת הכל במסיבת קוקטייל. כמה שנים אחר כך הגיעה החטיבה, הראלי במקרה הזה. בית ספר נורא. נסיעות ארוכות, ובידוד חברתי (הגעתי מבית ספר דתי, והייתי חייזר), הפכו את הווקמן לחבר הטוב שלי. הקול של ווגה היה הקול הנשי שנושף בעורפי. אני זוכר כמה פעמים תהיתי על האישה שכותבת את השירים. על מי הם, מה היא עושה ואיך היא נשמעת. מאוחר יותר, כשהייתי בטירונות, יצא 99.9F המופלא, ושוב ואי אפשר היה להפסיק לשמוע אותו. הוא גם היה פס הקול של מערכת יחסים אחת, שזרחה ושקעה לה. 

גם היתה מוזיקה אחרת. הרבה מוזיקה אחרת. עם הזמן סוזאן נשכחה פחות או יותר, אבל אפילו היום אני עדיין מכוון את הגיטרה לפי Cracking. 

וככה פתאום, בפייסבוק, זרם של תמונות אינסטגרם, הגיגים, והערה זועמת אחת על הסלולרי שאבד במונית. הבחורה בת העשרים ששרה באוזניות נראית כמו דודה קצת משוגעת מניו יורק. זה מנחם, ומשעשע ועצוב. sic transit...