ועכשיו ברגש

בשבוע שעבר היה כנס מחזור של התיכון שלי, לרגל עשרים שנה. נאי כמובן לא יכולתי לבוא, אבל התמונות זרמו לפייסבוק כמעט בזמן אמת. מדובר באנשים שלא ראיתי מאז זמן בית הספר, וחלקם (להזכיר - מדובר בראלי) הם האחראים הישירים לכך ששנותי בתיכון היו נוראיות למדי. בגלל זה שמחתי נורא לראות כמה הזמן הזיק לרוב - השמינו, התקרחו ובכלל הפכו לדודים ודודות. יהודי אחד אמר לי פעם שאין שמחה כנה כשמחה לאיד. 

:)