ועכשיו ברגש

הסתיו כבר כאן. סמסטר חדש מתחיל. המחשב הישן מת, ולקח לי הרבה מדי זמן לקנות חדש. ובנתיים - 

שני קורסים חדשים לתרגל, מאה וחמישים תלמידים, חמישה מפגשים בשבוע. באחד הכיתות, מבוא לדתות, שלושים ושבעה תלמידים. מתוכם עשרים ושמונה לא פתחו תנ"ך מעולם, בכל שפה שהיא. 

למנחה שלי מהארץ יש יום הולדת היום. שלחתי מכתב. קיבלתי מיד תשובה מנומסת, צוננת, ומעט נוזפת. אני שאלתי לכתובתה (רציתי לשלוח ברכה) וקיבלתי לצד התשובה קישור ל 144. ככה זה. נזכרתי שתמיד היתה כזאת. זה לא נורא, אבל מצטרף לשורה ארוכה של מקרים שבהם ישראלים (סליחה לשתי קוראותי שהן דווקא ישראליות ומאוד נחמדות) פשוט מעצבנים אותי בזמן האחרון. אוף איתכם. דווקא עכשיו כשנראה שאולי יום אחד אחזור לעבוד בארץ פשוט לא בא לי. אין בשביל מה. 

נתן ואשלי חזרו. נתן ואני חוזרים לעשות בירה ושיכר במחסן, ולכוחותנו הצטרף גם דניאל שמגיע מורג'יניה, היה לוחם בעירק, שוחרר עם הלם קרב ועכשיו עושה דוקטורט בשירה אנגלית וולשית של ימי הביניים. הבירה טובה וגם החברה. שלושתנו מבינים אחד את השני, ואם לא אז לפחות סבלניים. 

בסוף השבוע שלפני הסימסטר הספקנו אפילו לעשות ביקור קטן בארה"ב. חזרנו עייפים, עם בגדים חדשים וירקות אורגניים. עכשיו, בעידודה של אשלי, נכנסנו לטירוף של הכנת מוצרי חלב ביתיים מחלב ושמנת טריים ולא הומוגניים (שלא עברו במפעל). שמנת חמוצה, יוגורט וקרם פרש עומדים בשורה על החלון, לצד חמוצים וריבות. ממש אידיליה של החיים בכפר. אולי אני אפרוש יום אחד ללמד בקולג' חקלאי בוורמונט או מיניסוטה או משהו כזה. אני אלמד שש שעות בשבוע, ובשאר הזמן אגדל גידולים אורגניים ואדאג לעשות גבינה וריבות.