ועכשיו ברגש

במסגרת פרויקט הסריקה המתמשך של אמא, נשלחות אלי עוד ועוד תמונות. ואז אחת נוחתת ועוצרת לי את הנשימה.

השנה היא תשעים ושש או משהו כזה. על נייר של קודאק, תמונה כחולה מדי, כמעט בצבעי שחור לבד. הפוקוס ממוקד דווקא על הטלויזיה מאחור ולא עלינו, ואנחנו נלכנו לנצח באמצע התנועה. היא בדיוק מוציאה לשון. אני מרים את הראש. אני שם לב שאני לובש את החולצה שלה. היא יפה ומוצלחת כמו שאני זוכר - בלונדינית אמיתית, עגיל בגבה, עיניים בצבעי חאקי. 

בבת אחת אני זוכר את הכל: מדהים אותי ששכחתי בכלל! אני זוכר את האהבה הגדולה שהיתה, את שכרון החושים, ואת העובדה שלפעמים אפילו אהבה גדולה לא מצליחה לנצח. אני זוכר את המריבות הקולניות וההתפיסויות הקולניות לא פחות. את החדר הקטן שלה, והדלת שרק היא ידעה לפתוח ולסגור. אני זוכר מסע לילי אחד, בגשם שוטף למצוא סיגריות L&M. בושם של בננה רפבליק. צלחות שבורות. הרגלים קטנים. 

אני זוכר את היום שצילמנו את התמונה הזאת. בבית של סבתא שלי, שאהבה אותה מאוד אבל עשתה לי תנועה קטנה של "מצטערת" עם הראש, וזה הרבה מאוד כשזה מגיע מאישה שיודעת מי מטלפן עוד לפני שהטלפון צלצל. אחר כך היה חורף, והיו נסיעות. והיתה פרדה רעשנית אחת, ואחריה עוד פרדה שקטה ועצובה. שישה חודשים ועוד קצת, זה הכל. שנה אחר כך, נפגשנו במקרה בשבוע הספר. חיפה, מסתבר, היא עיר קטנה. כמעט קיבוץ. הוא היה נראה לי בחור נחמד מאוד. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו.

החיים חזרו למסלולם. מעולם לא חיפשתי אותה, והיא לא חיפשה אותי. אני מבין היום טוב יותר מה קרה ולמה, אבל זה לא משנה. זה לא חשוב. נשארה רק תמונה אחת, אדיוטית, שבה אנחנו לכודים לנצח באמצע תנועה. איפה שלא תהיי, אומר יעקב רוטבליט, בטח את זוכרת.