ועכשיו ברגש

שתי "שתיות" בערב אחד. כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה. שני מפגשים בפורמט זהה, אבל כל כך שונים. 

קודם כל עם חברותי, המתרגלות של "מבוא לדתות" עם פרופסור רומי. הוא מספר אנקטודות משעשעות - למשל הפעם ההיא שהוא חיפש בתימן כתבי יד עבור האוניברסיטה, וכל כמה ימים הוא נחטף. באחת הפעמים הם קפצו מרכב נוסע. בפעם אחרת, באלג'יר, הם מצאו את עצמם שלושה ארבעה ימים באיומי נשק אוטומטי. הוא מזמין לכולנו בירה, ובעקבות מבט התמהון שלי הוא מספר איך בערב הסעודית, בכווית, ובמדינות מוסלמיות אחרות, אחרי התפילה של שישי כולם מגיעים סוף לפאב כזה או אחר. אנחנו משווים סרטים הודיים (הוא מדבר הודית כמובן, יש אנשים מעצבנים כאלה שיודעים הכל) ושרים ביחד. ג'ולי בורחת ראשונה (עם החבר המוזר שלה), ורומי אחריה. אני נשאר עם נטלי ומירנדה. שתיהן מקסימות, והשיחה נסובה מהר ללימודי שפות (נטלי לומדת עברית ויונית; מירנדה לומדת רשימה ארוכה של שפות), פוליטיקה מקומית ויין ביתי. הפגישה כל כך נינוחה שאנחנו מחליטים על פגישת המשך.

אני מדדה תשוש לפאב האוניברסיטאי - פאב אירי, קצת יקר ופלצני, אבל במרחק הליכה מהבית. הארוע - פרידה מחברי הקוריאני, שהגיש את התיזה ונוסע הביתה. חוץ ממני וממנו יש רק נשים קוראניות בקבוצה. הבירה מחוסלת במהירות, וכל פעם שהכוס שלי ריקה, מישהי (ג'ונג-און, שמבוגרת ממני בכמה שנים) ממלאת אותה. השיחה מינורית, שקטה, ומאוד פורמלית, נשברת לכמה קטנות. הקנוקס קורעים 5-0 את הדקס מאנהיים קליפורניה (הוקי, הוקי), ואני  בקושי שומע מה אומרת מי שלידי. כשהשיחה עוברת לקוריאנית אני מתקשה לעקוב עוד יותר. בתוך הרעש הזה, וכמויות הבירה הפנומנליות, אני נמצא בשקט פנימי מוזר ובכלל לא בא לי לדבר עם אף אחד. 

אני חוזר הביתה ברגל, ומגיע קפוא. שתיתי בין שלושה לארבעה ליטרים של בירה, שיא קטן בשבילי, ואני קצת דואג מההשכמה המוקדמת שהילד שלי בטח מתכנן לי. פספסתי את שעת ההשכבה שלו, וזה מעציב אותי באופן מוזר. אני מתגנב לחדר ומציץ עליו בריטואל השינה המיוחד שלו - לרוחב המיטה, ראש בחוץ. שמיכות וכריות בערמה על הגוף ככה שהידיים והרגליים בחוץ. יד ימין אוחזת בבובת כלב. הוא מנחרר. הוא חמוד אפילו כשהוא מנחרר.