ועכשיו ברגש

יושב לקרוא בלובי היפה של Regent College. כאן קולג' במשמעות של סמינר תאולוגי. הספריה שלהם חדשה ויפה, ורוב התלמידים כמעט ולא שמעו עליה, אז נעים ושקט שם ובלי סטודנטים אסאתיים צעירים ורעשים (מצטער, אבל זאת האמת). אני פוגש את נתן (שכן וחבר, קתולי אדוק) וחבר שלו בשם מאט (פרוטסטנטי ובדרך להיות כומר יום אחד). הם נמצאים בעיבורו של דיון סוער על נקודה אזוטרית אודות שורה כלשהיא בבשורה על פי מארק. שניהם פונים אלי - אולי אתה תוכל לעזור. מצאו להם. ומה שחמור מכך, באמת הצלחתי. נתתי להם את התשובה שלי, והשארתי אותם שקועים בשרעפים "באמת... מעניין שלא ראינו ת זה...".

מאוחר יותר בשיעור הסטוריה אינטלקטואלית (ארבעה סטודנטים בלבד, כולם לתארים מתקדמים) אני בוהה בנוף המהמם שרואים מקומה אחת עשרה. אני מבטיח תמונה. בשעת השקיעה הכל הופך לכחול כהה, והנוף משנה צבעים כל רגע. שניה אחת אלומה של שמש מבליחה דרך העננים וצובעת חלקה של ים בכתום. אחר כך השלג על ההרים זוהר. כל שניה משהו אחר. הפרופסור שם לב שאני שקוע במשהו אחר ושואל אותי מה דעתי. אני בולע שניה, ומוציא את עצמי מסביר לכיתה על תאולוגיה נוצרית, פעם שניה באותו היום. הפעם על המשמעות של תאולוגיה אימננטית (כלומר המחשבה שהאל נזקק לקיים את העולם בכל רגע נתון, תאוריה שגם ניוטון האמין בה, כי אחרת לדעות הכוכבים לא היו שורדים זמן רב בתנועה המושלמת שלהם מסביב לשמש; לניוטון היו בכלל כל מני רעיונות מעניינים: הוא לא האמין בשילוש, ניסח credo משל עצמו ואפילו הצליח להמנע מהשבועה המסורתית שבאה על משרת פרופסור בקיימברידג'). פעם שניה  ביום אחד, אני חושב לעצמי, וזה אפילו לא תחום המומחיות שלי.

***

באמצע בין שניהם אני אוכל צהריים בחדרון הקטן שלנו. בחור יפני מתלונן על הקולג' שבו הוא גר (כאן קולג' במשמעות של מגורים שבאים עם חובות חברתיות, כמו שהיה פעם באנגליה). הטבח הוא מערבי ומבשל כל יום אוכל "מערבי". שאלתי מה זה "מערבי" והוא אמר: "סטייקים צ'יפס וסלט, עוף צלוי, פסטה", והוסיף ביאוש "כל יום!". הוא רוצה אוכל נורמלי - ראמן, או כל דבר שמגיע עם אורז...