עצבנה אותי הגננת הזאת. תפסה אותי במסדרון, כשאני ממהר לאסוף את הילד (ואת כל רכושו המפוזר ברחבי הגן), ולהגיע הביתה להציל בזמן את מה שיש לי בתנור והתחילה: הילד מאוד פיסי, ר"ל קצת אלים. הכל במונחים קנדיים, כן? הוא נוגע בילדים אחרים. לפעמים חזק.
האמת, אני יודע. הבוקר הוא רצה להעיר אותי ובעט בי ככה שילד היה כנראה נפגע באמת. אבל בכל זאת עצבן אותי. הגננת לא רואה אפילו את ההתעמרויות הקטנות של הילדים הגדולים יותר, ובעיקר הבנות המדברות. הן ניחנו בסוג של ארס-שנאמר-בחיוך. דוחפות אותו מהפינה שבה הוא משחק כדי שהן יוכלו להשתלט עליה. מציקות לו עד שהוא נכנע ועוזב.
אז עמדתי שם וחייכתי. חיוך גדול בשיניים חשוקות וידיים קפוצות עד שירד דם. ואז כשהתחלתי לענות לה ירד האסימון. לא ממש צעקתי, ואני לא ממש אלים, אבל הטון היה חד, והדיבור מהיר, והיא הבינה. פתאום יצא לה מן "אולי לא כדאי שנדבר על זה באמצע המסדרון, אלא נקבע פגישה מתישהו...". היא ברחה מהר, ואני עמדתי שם עם אגרופים קפוצים. אחר כך הלכתי הביתה להציל את הפשטידה, ולהספיק עם הילד לשרותים לפני שיברח לו פיפי בקור הזה.
כמה שאני עצבני עכשיו.
מחשבה: לא כדאי שאני אקח אותו לגן בכמה ימים הקרובים.
מחשבה: כמה טוב שהקטן שבבטן הוא בן. אחרת הייתי צריך חינוך מחדש. מצטער, בנות (והורים לבנות). זה לא אישי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
