ועכשיו ברגש

בבוקר, באוטובוס, עולה ביחד איתי אישה סינית זקנה. הפנים שלה מוכות רוח ושזופות, כמו מי שבילה את כל חייו בספר ולא בערים הגדולות. היא לובשת בליל מוזר של בגדים: מכנסי ריצה, נייקיז, כובע גרב וצעיף משי ורוד. היא מתישבת ליד איש מבוגר. לבן. הפנים שלו שמנמנות וורודות, אבל הוא עוטה אוירה של מכובדות מהסוג שיש לפעמים על פרופסורים מבוגרים. הוא מפנה לה מקום במנוד ראש, והיא מתישבת לידו, וככה הם נוסעים ביחד, כאילו הם זוג ותיק. הם נראו כל כך שייכים שציפיתי לראות אותם משלבים ידיים או משהו.

אחר כך באוניברסיטה מתברר שהשיעור של היום בוטל. בזמן שאני מנסה לברר מה קרה, אני פוצח בשיחה עם סטודנטית אחת. אנחנו מדברים לא מעט זמן על העניין המשותף שלנו באסיה ובמוזיקה, ורק אחרי שאני הולך אני מבין שהיא התחילה איתי. זה מצחיק אותי - זה נעשה בחן (אני לעולם לא אוכל להתחיל עם מישהי בחן), ואני כמובן לא שמתי לב בכלל. איכשהו היא ביררה איך קוראים לי ואיפה אני לומד. אולי זה בכלל החולצה היפה והג'קט האלגנטי שלבשתי שגורמים לי להראות קצת פחות כמו הומלס מזוקן. 

אני מגלה שבית הקפה החביב עלי שוב סגור. הוא מנוהל על ידי סטודנטים, והפעילות שלו אקראית לחלוטין. אני מסתובב לברר אם כתוב משהו על זמני הפעילות וסטודנטית חביבה מקדימה אותי ומצביעה על שלט קטן בכתב יד. יש לה עיניים כחולות ושיער תואם (כחול), והיא מפעילה עלי את כל המניירות הנשיות: נפנוף השיער וכולי. אני חושב שאולי נדמה לי, אבל בפעם השניה שאנחנו נפגשים (בבית קפה אחר) היא יוצאת מגדרה כדי לפנות לי מקום לשבת לידה. מוזר. אני רושם את זה ביומן הקטן שלי כפעם שניה באותו היום, אבל למעשה היתה גם פעם שלישית (ישירה יותר) בדרך לאוטובוס בחזרה. 

אולי זה האביב.

***

בדרך הביתה אני עוצר בחלקה הקטנה (והאורגנית!) שלי, מזבל והופך את הקרקע לפני הגשם של הלילה. בבית יש כבר קליפות ביצים שמולאו באדמה וסודרו בקרטון, ועכשיו נובטים בהם בשקט שומשום, שומר, צנוניות אפונה וחסה. עוד מעט הם יעברו לחלקה, ביחד עם מה שכבר גודל מאחורי הבית.