ועכשיו ברגש

היום בדרך חזרה מהרופאה (הכל בסדר. הרופאה הרגילה שלנו בהשתלמות, וזה דווקא משמח מאוד), אנחנו על אוטובוס 17 לכיוון ברודווי. יחד איתנו יושבות גם אישה אחת, אולי חסרת בית; אישה אחת מאוד מבוגרת שנראית כמו קוספלי לקרואלה דה ויל. שלוש נערות שמגלמות את גיל הנעורים ומצוקתו במלא הדרו. אחת צבועה כולה בשחור ("אני קונה דברים עם צבעים" היא אומרת "פשוט לא לובשת את זה"). אחת לובשת רשת (זאת לא מטאפורה! באמת רשת) שדווקא יפה לה מאוד אבל הופכת אותי למאוד מודע לשלוש השכבות שאני לובש. אחת דקיקה וגבעולית, בעלת שיער מחומצן עם נגיעת ורוד, ותלבושת שלמה שעוצבה בהתאם. האחרונה מדברת בשפת גוף שמרתקת אותי. חצי מהתנועות שלה לא מודעות, ומדי פעם צצים רגשות על הפנים שלה. בעיקר עצבות גדולה (שנוגעת לליבי למעשה) וחוסר בטחון (שנוגע לליבי גם כן). אני לא יכול להפסיק להסתכל על הפינג פונג של שפת גוף והבעות פנים שמלווה את השיחה. זאת בעצם שיחה אחרת לגמרי שמתנהלת במקביל. אני יוצא מהאוטובוס במחשבה שאולי בגיל ההתבגרות שלי היו כמה רגעים לא נוחים, אבל להיות נערה מתבגרת זה פשוט גהינום.

חגגנו בפלאפל. מגיע לנו, אבל עוד לא מצאתי משהו שמזכיר פלאפל חצי-נורמלי כאן. בצערי הגדול אני לפעמים עושה. גם הקפה (ארטיג'יאנו) עשה לי צער גדול וגעגועים לים התיכון.

בבית התנחמתי בקפה נוסף ובעבודת גינה שידועה כמשכך כאבים נהדר. העברתי את החסה והגזר שאני מנביט בזהירות כבר חודש לגינה, וגם כמה עשבי תיבול מהחצר האחורית לגן ולעציצים. עכשיו יש לי מרווה שצומחת במה שפעם היה מיכל פח של שמן זית. אני כל כך מרוצה מזה שמדי פעם אני מציץ החוצה לבדוק מה שלומה.