ועכשיו ברגש

צר לי על השקט היחסי בבלוג בשבועות האחרונים. אני קורס תחת עול המשימות. אלף פעם ביום יש לי התחלה לפוסט בראש, אבל תמיד יש משהו חשבו יותר ... דחוף יותר ... אחר. אז הנה רצף מחשבות ועדכונים. 

***

ההריון הזה לא דומה לקודם. הוא כואב, ומגביל. להריונית אסור לעשות כל מני דברים, וממילא היא עייפה כל כך שבזמן שהיא לא עובדת היא ישנה... 

לצערי אני  משתלט על יותר משימות: קניות, מקלחת, השכבה, וכל דבר אחר שדורש לסחוב. בישול כמובן היה המשימה לשי עוד קודם. הלימודים נפגעים, ובתגובת שרשרת גם שעות השינה שלי. הייתי אמור להקדיש ללימודים הרבה יותר זמן, אבל במקום ארבעים וחמש שעות שבועיות יש לי לפעמים עשרים ולפעמים פחות. זאת אגב בעיה מוכרת אצל אקדמאים: אם אתה ממילא לא עושה כלום, אז אולי .... 

***

שתי עבודות לכתוב. כל אחת דורשת מחקר אחר לגמרי. הגשתי אתמול אחת, היום שניה (באיחור, אבל זה המנחה שלי ואני מקווה שהוא יסלח לי). חוצמזה יש עוד חמישים ושש עבודות לקרוא. תלמידי שנה שלישית, כלומר כאלה שהיו אמורים לכתוב כבר כמו מקצוענים, אבל למעשה כותבים קצת יותר טוב מתלמיד יסודי. ממש קצת. התלמידים שלי הם תוצרים של מערכות חינוך שונות בעולם, ועברו מיון רציני כדי להגיע לאוניברסיטה יוקרתית, מה שגורם לי למחשבות על בית הספר ועובדת היותו מיותר באופן כללי.  

*** 

היום התחילה איתי מישהי. חשבתי שזה נדמה לי והתעלמתי מכל הסיפור, אבל היא מצאה את המייל שלי ושלחה לי הזמנה ליום ההולדת שלה. פעם שלישית השנה. 

***

פעם בכמה ימים האמהות שלנו שואלות אם נרצה חבילה לכבוד התינוק או לכבודנו. אומרים בנימוס שלא, אז הן אומרות שזאת הדרך היחידה שלהן לעזור וממילא הן ישלחו חבילה, אז עדיף שנגיד מה אנחנו צריכים. מיד אנחנו שולחים רשימה, ואכן שבועיים אחר כך מקבלים חבילה עם דברים אחרים לגמרי ממה שביקשנו. נעליים מידה אחת עשרה לילד? אין בעיה, שלחתי שתים עשרה כי הוא גדל ממילא. תשימו צמר גפן. מיד ליד הלידה צפוי לנו ביקור ראשון (אמא שלה), ולמען האמת שנינו דואגים מאוד. יש משהו אירוני שבמקום להיות מרוכזת בעצמה ובלידה, זוגתי תאלץ להיות מרוכזת באישה הסטרית שתובעת את כל תשומת הלב , ועושה שטויות מתוך לחץ (מיותר).

***

לפעמים אני מוצא את עצמי לבד בבית, ואז אני מרשה לעצמי ובמקום ללמוד או לעשות משהו חשוב אחר אני משחק באיזה קווסט עתיק. רק אח שלי חסר לי בתוך כל זה.

***

השיר הזה עושה לי עצב גדול.

***

אחותי חזרה מתאילנד עם החבר. היא לא מאשרת ולא מכחישה אבל יש סיכוי שהוא הציע לה שם. אם היא לא תספר לי מספיק מהר אני לא אוכל להגיע.

***

הילד שלי מביט במראה ואומר לי "I am so cute".

***

אנחנו שומרים היום על אוון, הילד של דניאל וטרייסי. בן שלוש וחצי-כמעט ארבע, פיסי כמו הילד שלי. הם מפרקים את הבית, וכמו שתי פרימדונות עוברים מעגלים של כעס רצחני-אנחנו לא מדברים עכשיו-בכי (כי הוא לא מדבר איתי)-השלמה (וחיבוק)-השתוללות משותפת-ושוב כעס. אני חייב לדניאל על הפעם שהוא שמר על אורן, אבל אני באמת לא חושב שהוא מבין כמה אנחנו קורסים. שנינו מסתכלים על השעון וסופרים את השניות עד שהם חוזרים. עוד שלוש שעות. אני מיואש... 

עדכון: אחרי שנכשלתי, היא לקחה את העניינים לידיים, ובתוך עשרים דקות הפכה משני ילדים משתוללים שני ילדים נוחרים.