ועכשיו ברגש

הסטטוס בפייסבוק של אהובתי אומר שגננות הן עם מעייף. נכון. לפני יומיים, במסגרת "את לא ידעת אבל אפשר לשפר את הילד שלך", הגננות באו ביציאה שהילד ממצמץ, ובטח יש לו בעיה בעיניים. לקחנו לתשומת ליבנו, וקבענו תור להיום בבוקר (!) אצל רופא עיניים. טרטור לאישה בהריון וילד בן שלוש להגיע לאוקרידג' סנטר בתשע בבוקר. טרטור גם לאבא שצריך לתאם את כל זה, לשנורר רכב ולנהוג לשם. כל הדרך הייתי בחרדה קטנה. 

יש לי משקפיים מכיתה ג'. הדבר הראשון שאני שם בבוקר, עוד לפני שאני פותח את העיניים. הדבר האחרון שאני מוריד. הם חלק אינטימי ואינטגרלי מהחיים שלי. בכיתה ג'  לא ראיתי כלום. הייתי הילד הגבוה בכיתה, ובדרך כלל תקעו אותי מאחור, במקום שבו עם המספר שלי לא יכולתי לראות אפילו שכתוב משהו על הלוח. רוב המורות מדברות בזמן שהן כותבות (או יותר נכון לא יכולות לכתוב בלי לדקלם את זה בשקט), ואני פשוט זכרתי בעל פה מה שכתוב על הלוח. אני הסתרתי את העובדה שאני לא רואה, וידעתי למה. בקריות, בשכונה שבה גדלתי, בתחילת שנות השמונים, משקפיים הפכו אותך למטרה. הרבה דברים הפכו אותך למטרה. בכל מקרה, ההורים שלו בסוף הבינו בעצמם, ואמא שלי לקחה אותי לעשות משקפיים. כל הדרך ניסיתי להסביר לה בהגיון של בן שמונה, שזה רעיון רע. היא הסבירה לי שלהמון אנשים יש משקפיים ואף אחד לא יצחק עלי. היא כמובן טעתה, ולמעשה שלוש דקות אחרי שיצאתי עם המשקפיים החדשים שלי, בפינת הרחוב שבו היתה החנות הקטנה, כבר צחקו עלי. אבל, בסופו של דבר, להמון ילדים יש משקפיים, והחידוש נעלם לו אחרי כמה ימים, ואני התרגלתי לדבר הזה שיש לו כמה יתרונות (אפשר לקרוא כיתוביות!). 

בכל זאת, כל פעם שאני קובע פגישה לאופטמטריסט, הידיים שלי קצת מזיעות והבטן מתכווצת. 

***

הילד רואה נהדר. הפקידה היתה חמוצה ונבזית, הרופא היה מקצועי (אבל הספיק לעצבן אותי כשנתן הוראות לילד שלי. רק אני נותן הוראות לילד שלי). היתה לי הקלה. ובכל זאת, מדהים כמה ארועים מכיתה ג' שולטים בחיים שלי. זאת תזכורת טובה לפעם הבאה שאני אחשוב לעצמי שזה ארוע פעוט והוא ממילא לא יזכור את זה. אין ארועים פעוטים.

***

הילד קיבל אופטימוס פריים.