ועכשיו ברגש

רבנו היום. אנחנו עוברים לדירה החדשה בעוד פחות משבוע, ובמובן מסויים זה בלתי אפשר לארוז: אנחנו חיים בבית עד המעבר, ובגלל שאנחנו חיים עם ציוד די מינימלי בכל מקרה, אין ממה מה שאפשר להכניס לארגזים. מצד שני, ההריונית לא ממש יכולה לסחוב או לעזור יותר מדי, וזה אומר שלצערה אני אורז. אני מסרב להלחץ, ובגלל יש לי דברים חשובים יותר על הראש (כמו הקומפס הנוראי). כבר הרבה זמן שלא רבנו. יותר נכון, אחרי למעלה מעשור ביחד (אוי אלוהים, 14 שנים החודש), מריבות הפכו למשהו תמציתי, מינורי, שהרי כולנו יודעים את התפקידים שלנו (וגם מה יגיד השני), ולכן גם הרמת גבה מספיקה. היום זה הגיע לצעקות. היא הלכה לעבודה והשאירה אותי תחת מעטה שתיקה תקשורתי. 

מצד שני, לקחת את הילד מהגן זאת תמיד חוויה שמחברת אותנו מחדש. בימי שלישי מביאים לו עכשיו סייעת, שאמורה לעזור לו קצת בכמה משימות תקשורתיות. מאוחר מדי הבנו שזה תרגיל קטן: הסייעת למעשה נועדה לגננות לא פחות מאשר לילד, והיא עושה משימות כמו כל גננת אחרת. מכיון שהגן ואנחנו לא משלמים על זה, הכן קיבל בעצם עובדת בחינם לחצי יום בשבוע. זה מעצבן אותי בדרכים קטנות. מצד שני, היום מצאנו אותה משחקת עם הילד ואפילו עובדת איתו קצת, שזה לא רע. 

כמו כל יום בשבועות האחרונים, אנחנו הולכים בסוף היום לגינה. יש לזה הרבה יתרונות. העבודה בגן מרגיעה ומספקת, ועכשיו אחרי חמישה ימים רצופים של שמש הגן כולו תפס תאוצה. השנה אני מגדל גזרים צבעוניים, סלק (מהמם), שבעה או שמונה סוגים של חסה, רוקט, ברוקולי וקייל (כרוב עלים), אפונה (שהחידקוניות מחסלות לי, אבל זה המחיר של חלקאות אורגנית), שעועית, צנוניות, תותים ומליון סוגים שונים של צמחי תבלין. חלק מהם כמו פטרוזליה וכוסברה, שימושיים ויפים, אבל יש כמה שלא ראיתם אף פעם כמו שומר מעושן (שנקרא ככה בגלל הצבע המיוחד שלו), או לאושטיאן. הילד למד לעשב כמו שצריך (הוא מזהה כבר מה שייך ומה לא), אבל רוב הזמן מנשנש מהצמחים. לא אכפת לי, ואני אפילו מרוצה, אבל את התימין הוא אוכל ישר מהשיח כמו טלה קטן, והתימין הקשוח שלי ימות בסוף מרעיית יתר. עם כל החקלאות הזאת, שכחנו שאנחנו לא מדברים. גם זה משהו.