ועכשיו ברגש

תכננתי לפצוח את הפוסט הזה בהשתלחות חסרת אחריות בסטיגמות וקבוצות אתניות, אבל לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למחשב שזה כבר לא בוער בי. מספיק להגיד שבוונקובר אתה מרגיש את המקום הזה שבו שתי תרבויות לא מבינות אחת את השניה - במעשים, בשפת גוף ובאלף ואחת דרכים קטנות. למשל: סקוט, הבחור האמריקאי מהתוכנית שלי, שואל אותי על ההריון ומעבר הדירה הצפוי, ומציע את עזרתו. השאלות כולן מתעניינות, משתתפות, וגם הקול מביע כולו עניין, אבל העיניים משועממות, מביטות בדברים אחרים.השפתיים צוחקות אבל לא העיניים. האפקט הסופי, כמו בפעמים אחרות שבהן אני מדבר עם אומת השמנים, הוא של חוסר הכנות ושחצנות. 

אנחנו אורזים. לעניין הצטרפו כמה חברות שמוכנות לתת יד בשעת צורך. האריזה היתה מהירה ממה שחשבתי, ולמרות שעכשיו כל שריר בגוף שלי צועק, כמעט כל הבית ארוז למשעי. בגלל שאני-אני, עשיתי לאורזות האמיצות אוכל דרומי - עוף מטוגן וואפל "בלגי". צרוף מפתיע, אני יודע, אבל עם קצת סירופ מייפל מדובר באחד הדברים הטעימים שאכלתם אי פעם. הם לא סתם שמנים- יש להם כמה הברקות שכאלה. היתה גם אלטרנטיבה צמחונית (מג'דרה וסלט מהגינה שלי).

***

לפני כמה ימים היו לי כמה שעות מתות, אז ירדתי לחוף המקומי. כתבתי עליו בעבר - זה חוף מהסוג שנקרא clothing optional. אחד החופים היפים והנקיים שראיתי אי פעם. בחרתי יום קרירי מתוך מחשבה שהחוף יהיה ריק, וצלחתי את ארבע מאות ומשהו המדרגות שמפרידות בין החוף לעולם שבו מכניסים אנשים לכלא אם הם מורידים את הבגדים סתם ככה. אני לא מחובבי העניין, אבל יש משהו מדליק בחוף הזה. אוירה היפית שמחה. החוף היה מלא, ולכל מקום שהבטתי היו אנשים יפים (וערומים). לפני שנה הבאתי את הילד (שערום בחוף הים הוא לחם חוקו), ואני שוקל לעשות את זה שוב. המחיר: לעלות ארבע מאות ומשהו מדרגות עם ילד על הכתפיים. בנתיים מצאתי לי פינה שקטה, וסיימתי לקרוא מאמר אחד.