להריונית נתפס הגב. המשמעות (ביחד עם הבטן שכבר גדולה מאוד) שאי אפשר לישון. בלילה, הייתי צריך לקום כל עשרים דקות ולעזור לה להתהפך, עד שבסוף נמאס לה והיא ירדה למטה. אחרי שעתיים של שינה טרופה ונטולת חלומות, היא העירה אותי בוכה. חייבת לישון. נכנסה למיטה ונכבתה, וזה טוב כי לפחות הכאבים לא העירו אותה. מה שכן, כל זה העיר את הילד שהכריז על בוקר. כך התחיל היום שלי בחמש בבוקר, אחרי שעתיים של שינה.
פעם הייתי יכול לחיות ככה שבועות ארוכים, אבל כנראה שגם אני מתבגר כי זה קשה לי. מהצבא אני זוכר עוד איך אנשים הופכים להיות טפשים וכעוסים ללא שינה, ואכן ככה בדיוק היינו היום. מרוגזים. עושים טעויות דביליות.
הילד גם הוא מוטרף מהעובדה שהבית כולו על ארגזים, וכנראה גם מדאגה. הוא בודק את הבטן ההריונית כמה פעמים ביום, ומברר מה שלום כולנו. היום הוא פשוט עבר מקיצוניות אחת לשניה. רגע אחד הוא נכנס להתקף זעם, ודקה אחר כך הוא עומד לו, בוהה בחלל ומצחקק ציחקוק מפחיד. אני מקווה שהדירה החדשה תאפשר לתת לו לפחות תחושה של שגרה מחודשת ובטחון. עדיין, ימים קשים לפנינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
