ועכשיו ברגש

אתמול בלילה, קיבלתי בדרופ בוקס וידאו קצר מאמא שלי. זה בפני עצמו חידוש. בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה ממני. וידאו של פעם, התאריך עומד על ספטמבר 1990. בית כנסת. בר-מצווה של בן הדוד. אני פתאום מבחין באנשים - כולם צעירים ויפים. אני מופיע, בטלית שסבא קנה לי לבר המצווה שלי. בן שש עשרה וחצי, לפי התאריך. אני מתפלא כמה רזה אני נראה, ואיך אני מכיר את התפילה בעל פה. זה שבווידאו נראה לי אדם זר.  

עוברים קדימה. בבית הכפר הגדול (שבנתיים כבר איננו). כולנו אוכלים ארוחת צהריים. מתבדחים. סבא וסבתא לא במדברים: הוא יושב שרוע בזמן שאנחנו אוכלים. דקות ארוכות, לא זז ולא מדבר. ככה אני זוכר אותו - איש גדול ושתקן. רעמת שיער לבנה, מסורקת בקפידה, ושפם גדול. אחר כך גם סבתא שלי, בפיאה מוזרה, ושכבות של בגדים שלא הולמות את החום. שמלה פרחונית, ארוכה, ושל לבן.   

אני גדלתי אצלם. עד גיל שתים עשרה בערך, בזמן ששני ההורים שלי היו יוצאים מהעבודה לפנות בוקר וחוזרים מאוחר, אני הייתי חוזר הביתה לסבא וסבתא, אוכל אצלם, וגם ישן. כשנודלתי הם כל כך שמחו, ותפסו מיד בעלות עלי, ובכלל איך אפשר להגיד לא לשני ניצולי שואה, שהקיבוץ לא הניח להם לגדל את הילדים שלהם. אני הייתי הילד שלא היה להם. אח שלי לא הסכים, וכשנולדה אחותי אמא שלי סרבה לסידור הזה, וככה רק אני בעצם גדלתי איתם, במובלעת אוסטרו-הונגרית בלב הקריות. 

המצלמה עוברת למטעים, לעצי הפרי, חזרה לחצר המטופחת שבלב המושב. הם יושבים וצוחקים מנוכחות המצלמה. "מה אתה רוצה שאגיד," אומרת סבתא ומושכת כתף אחת בתנועה שאני מכיר היטב, וחצי חיוך שעבר בגנים באופן אקראי לרבע מהמשפחה. הקול והתנועה מוכרים. היום היא בעיקר שותקת ובוהה. אישה בת שמונים ושבע, עייפה ושבורה. לא שמעתי את הצחוק הזה, ולא ראיתי את התנועה המתמדת (גם הבן שלי קיבל את זה. אני רואה את זה עכשיו) כבר עשור. וסבא שלי אומר "היא מדברת מספיק גם ככה. אולי עדיף שלא נגיד כלום". 

עשרים שנה לא שמעתי את הקול הזה, ועכשיו אני מבין למה אמא שלחה לי את הוידאו. המבטא ההונגרי כבד ממה שזכרתי, והקול קליל וגבוה יותר, מזכיר אולי את שלי. הקול הולם בי כמו אגרוף בבטן. ארבעה חודשים אחר כך התחילה מלחמת המפרץ. חצי שנה אחר כך סבא מת, במטע, בצעקה גדולה. הייתי בוכה, אבל יש זמן ומקום לכל דבר.