ועכשיו ברגש

זהו, עברנו. יומיים של העברות ועוד יום של נקיונות. למרות שהמון חברחם עזרו לי (דניאל, סקוט ודום שהוכיחו שוב שהם גברים של ממש שגדלו בכפר, וגרמו לי להרגיש ממש רע עם עצמי; נתן לא העביר, אבל להגיע אחר כך עם בירה). הבית כולו בבלגאן אחד גדול. הדירות מאוד דומות, אבל ההבדלים הקטנים גורמים לכך שכל אותם אמצעי אכסון מגניבים שנתפרו לפתור בעיות ספציפיות בדירה הקודמת לא עובדים כאן. הדירה הזאת מלאה גם בחללים משולשים ששום דבר לא מתאים בתוכם. 

ברגע אחד של יאוש גיליתי שכל המדפים שלי לא נכנסים לארונות. חיפשתי מסור, וגיליתי שלמישהו ממכרי יש מסור עגול. זה מצחיק, כשגדלתי אבא שלי (מסיבות השמורות עמו) לא נתן לי להתנסות ולעבוד בכלי העבודה שלו בטענה ש"זה מסוכן". עם אחי, אגב, לא היתה לו בעיה. ככה גדלתי עם חשש מכלי עבודה רציניים. רק כאן בקנדה יוצא לי לעשות השלמות השכלה בשקט בכל מה ש"גברי". קיצצתי את המדפים, והמשכתי להסתובב בבית ולחםש מה עוד דורש התאמה בגובה. כיף גדול. עכשיו מתחשק לי פרויקט בניה קטן.