ועכשיו ברגש

הרבה זמן לא כתבתי, וזה לא שלא רציתי, ולא שלא הייתי צריך. אבל יש ימים שכאלה, שעניין רודף עניין ואין דקה שבה אפשר לגשת למחשב ולהיות לבד. 

נתחיל מהסוף - היום היתה ברית. הרבה חשבתי על העניין הזה, שנראה לי כואב, וברברי, ומסוכן ולא צודק. הרבה חשבנו ודיברנו והחלטנו לעשות ברית. יש שלושה מוהלים מהסוג הדתי בונקובר, ואחד מהסוג הרופאי, אז היום הלכו לרופא. רבע לשמונה בבוקר, עם ילד בן כמעט-ארבע, שקם מוקדם מדי והיה צריך לטוס למרפאה בברודווי. במרפאה, נכנסים ועד ועוד זוגות. פקידת קבלה אסיאתית מקבלת את פנינו במבטא לא-מובן. אנחנו ממתינים ואז ממתינים עוד. הבן שלי מתחיל לפרק את חדר הקבלה באופן שיטתי. מקבלים אותנו, מורחים טופיקל ומחזירים אותנו לחדר ההמתנה, שם מסבירה עכשיו אחות או פקידה פרוצדורות של אחרי המילה: מתי לדאוג, ואיך להחליף ואיך הצבע אמור להראות. עוד המתנה. מקבל אותנו הרופא - ילד בוכה בהסטריה (העירו אותו משינה והפשיטו), זריקת הרדמה, טיפות דם על החיתול הלבן, ושוב המתנה של שמונה דקות. ואז פרוצדורה: ואני מחזיק את הילד בידיים, כולי לבן. אני הסנדק של הבן שלי, כי אין אף אחד כאן במדינה הזאת שאפשר לבקש ממנו שיחזיק בשבילי. אחר כך במעלית אני רואה שאני לבן מדי ורועד מדי. לזוגתי יש עיניים אדומות קצת של מי שכמעט בכתה, אבל ויתרה. שנינו מנהלים שיחה בטלה עם אורן, מבטיחים לו עוגיה ולנו קפה. בבית הקפה הקטן למטה, בין אנשי עסקים מזוייפים אנחנו שותים קפה וקולה, אוכלים עוגות בזמן שהילד מתחיל עם הזקנות הקבועות.

גן. עוד קפה. הילד קם בוכה ומעוצבן. חוזר לישון. צהריים מאולתרת. קפה נוסף. הפקעת בבטן מתחילה להשתחרר, והאם ובנה מנמנים על הכורסא, אז אני יוצא לגינה לסיבוב קצר, וחוזר עם מלוא הטנא עלים ירוקים לסלט, שני תרמילי אפונה, וחופן תותים. אני מביא גם עלים מהגפן, למחר. כולם יגיעו לארוחת הערב. אחר כך תגיע גם שלי השכנה ותביא איתה המבורגרים בשבילנו לארוחת ערב. זה נהדר, כי לא בא לי לבשל. אחר כך מגיעים גם קצת חיוכים וצחוקים, ובקבוק מהיין שעשיתי בתחילת השנה מוצא לו שימוש. זה כל כך שונה מברית המילה הקודמת, כל כך הזוי ומוזר. בערב אנחנו קוראים לילד ספרים שהגיעו מהארץ. הוא מבקש שנקרא שוב ושוב את אותם הספרים. אנחנו משחקים חרבות בחדר השינה, מעל המיטה.

*** 

מחר מגיע החותנת שלי, ויש לה כבר תוכניות. אין טוב בלי רע, אבל אני שמח שהיא כאן.