הרגע כתבתי פוסט ארוך, על הביקור המצויין שהיה בשבת בשוק האיכרים. כתבתי, ואז סגרתי בטעות את החלון, והכל הלך. עכשיו אין לי כוח לכתוב שוב. אז הנה, גרסה מקוצרת משהו.
הלכתי בשבת לשוק איכרים מקומי. הזמנות טובה לאוורר את כולם. התוצרת יקרה, אבל מאוד יפה ומיוחדת. הדוכנים מוקפדים, ויש משהו בתוצרת מקומי שנכון בעיני. וונקובר כמובן היא וונקובר, ולכן ירד עלינו גשם. עולל אחד ישן רוב הזמן, קריחצן קצת. ילד אחד התנהג כמו ארנבת על ספידים, ובסופו של דבר דרש (וקיבל!) דובדבנים (חיסל חצי קילו והכתים הכל במיץ אדום ודביק). החותנת זמזמה כמו דבורה מוטרפת בין דוכנים.
לחציל הזה למשל קוראים קספר. אני מקווה שמובן למה. הוא מזרעי מורשת, כלומר זן רשום. מעצבן אותי קצת שאי אפשר למצוא כזה בסופר, אבל זה עוד כלום לעומת מה שיש לי להגיד על עגבניות (רמז: למה במדינה קרה וגשומה אני מוצא למעלה משישים זני עגבניות, ובארצנו השמשית לא?).
בדרך הביתה, הספקתי עוד לראות את הישראלים שמידרו אותי מהסקי שלהם בשנה שעברה. זה בכלל סיפור מוזר, כי אשתו של אחד מהם לומדת כאן ואני כנראה אחלוק איתה חדר. מוזר ולא נוח. אני מניח שהתעלמות הדדית תטפל בבעיה הזאת, וממילא היא קרובה לסיום.
בבית, אחרי ארוחת צהריים ועוד כל מני סידורים, שכנעתי את כולם לשנת צהריים וככה היתה לי שעה לצלם קצת צילומים. אין אור בעיר הזאת, ולשם שינוי החלטתי להתמסר לקדרות ולצלם כמו שציירו האומנים ההולנדים הגדולים. קומפוזציה פשוטה, אפלה משהו, בחושך. הנה מה שיצא:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
