ועכשיו ברגש

קשה לי לכתוב. נכנסנו לשגרה שבה, מה לעשות, אין לי מקום או דקה לעצמי. לפחות עד שהקטנטן יגדל מעט והשעות שלו יסתדרו. גם הנוכחות של חמותי לא עוזרת - אין ספק היא הזדקנה, והחיים לבד לא עוזרים לה בדיוק. אז מיקמנו אותה בדירה אחר (סבלט מחברים), יש לה רכב (שכור), ואפילו עשינו רשימה של מקומות שבהם היא יכולה לעזור. בכל זאת, היא מתישה את שנינו, ואני מוצא את עצמי נגרר אחריה להרפתקאות השונות שלה, ובאופן כללי מבלה המון בבית. זה רע, כי הקומפס ממתינים בפתח, ולי יש אולי שעתיים של עבודה יעילה (ביום טוב).

עוד רעה חולה של הימים האחרונים: אחרי ארבע שנים (כמעט) שבהם התעקשנו שהילד ישן במיטה שלו - אנחנו מקבלים ביקור כל לילה. בדרך כלל בסביבות שלוש או ארבע, אבל לפעמים מאוחר יותר, אורן שומע את יובל בוכה, ומופיע במיטה שלנו אחרי כמה דקות בציוד מלא: כרית, דובי (פנדה), כלב ומאוור קטן. אחרי התארגנות (הוא צריך לארגן את כל המיטה מחדש) הוא נרדם - ומשאיר את שנינו ערים עד הבוקר. אז אני חצוי בעניין הזה: יש לי אנטי רציני, והוא ממש הורס לנו את השינה (אתם בטח מכירים ומכירות את התמונה הזאת). הוא גם כולו עור ועצמות הילד שלי, וכל חיבוק שלו משאיר לי סימנים כחולים ... 

מצד שני הוא כזה חמוד, מתחנחן ומתחבק בלילה, מה שאני מקבל לעיתים נדירות. כרגע החלטנו לא לפתוח יותר מדי חזיתות (אם אפשר לאמץ את ההמלצה הנבונה של ביסמארק) ולטפל בנושא הזה כשירד הלחץ מאחרים.