ועכשיו ברגש

היום הלכנו למרפאה בעיסוק, לשמוע חוות דעת על אבחון שנערך ביום שישי. לאורן, כמו שחשדה הסבתה, יש בעיות עם ויסות חושי. הרבה דברים שעוברים עלינו בכמה שנים האחרונות נפלו בדיוק במקום פתאום. הרבה מהקשיים האוביקטיביים שלנו פתאום מקבלים הסבר. זה לא בראש שלנו! זה לא נדמה! 

היא נתנה לנו כמה עצות קטנות, אבל לגודל האכזבה לא מטפלת באינטגרציה חושית. זה קצת מעצבן, כי זה לא מה שמובן מהאתר שלה, ולאבחן אותה אני לא צריך: מי שיטפל בו בעתיד הרי יאבחן אותו שוב. ובעל זאת, יש לעצות משמעות, ובעיקר הן נותנות תחושה שיש מה לעשות, ולי לפחות - שזה לא נדמה לי. 

אז יש לי ילד רגיש לצליל ולאור. מאוד. הראיה והשמיעה שלו חדות מאוד, והוא כולו כמו עצב חשוף, כמו שכבר כתבתי פעם. לעומת זאת, המגע והמערכת הוסטיבולרית נמצאים תמיד בחוסר, מה שמסביר את הצורך שלו במגע חזק (אפילו כואב) ותנועה מתמדת. נניח, המתקן הזה בלונה פארק שאתם יורדים ממנו ומקיאים - הוא יורד עם חיוך של שביעות רצון עמוקה. ויש גם טיפול, אבל לא אצלה. אני קורא. באופן מוזר משהו, גם אבא שלי מקורב לתחום. 

כל זה לא אומר שלא יצאנו מאוכזבים משהו. קיוויתי לטיפול, לא לאבחון. 

***

היתה לנו מסיבה בגן. נהדרת. עשינו עוגה, וכתר, והרמנו אותו והבאנו שקיות מגניבות לילדים (עם סטיקלייטים!). בלילה, לפני השינה (מאוחר מדי, ואחרי ארוחה מאוזנת של עוגת שוקולד ואבטיח) חיבקתי אותו חזק, ממש מעכתי אותו. קצת אמרתי לעצמי שזה מה שהיא אמרה שצריך לעשות, אבל למעשה רק בגלל שממש ממש רציתי.