סוף שבוע ארוך כאן בקולומביה הבריטית, ואנחנו עזרנו אומץ ויצאנו לעיר הגדולה מעבר לגבול, לחתונה של ד. ושל ק., זוג חברים ותיקים, גברים שניהם. כיף לעבור את הגבול. באמריקה הכל זול יותר, גדול יותר, ויש טריידר ג'ו. לצערי כל הקנדים גם חשבו ככה, וכך מצאנו את עצמנו עומדים בגבול כמעט ארבע שעות. היה קשה, אפילו קשה מאוד. לסיום סיומת אפילו התברברנו בדרך לחתונה עצמה. אנחנו זוג עכברי כפר, וסיאטל היא לא וונקובר: עשרות מחלפים, כבישים מהירים ורחובות עקומים.
החתונה היתה יפה, עם שבע ברכות והכל. אחרי שהחנקתי את הציניות הטבעית שלי, זה היה אפילו מרגש. לצערי אורן לא ממש נהנה בחתונה: הוא היה אחרי יום קשה, והכל היה רועש מדי, חם מדי ומואר מדי, והוא פשוט רץ במעגלים. זה העציב אותי. וככה טרוד במחשבות, וחנוט בעניבה שחורה, פגשתי חברה ותיקה-חדשה. נקרא לה שפירית לצורך העניין. שפירית, בלוגרית גם היא, זיהתה אותי (אין לי מושג איך. אינטואיציה? תשומת לב לפרטים?) ושאלה בזהירות אם יש לי בלוג במקרה. אחרי שהציגה את עצמה בשמה מהבלוג, נפלנו זה על צוואר זו כשני רעים ותיקים. מוזר קצת, להרגיש כל כך בנוח ובבית עם מישהו שלא פגשת מעולם. לדבר הרבה לא יכולנו, ובכל זה התרגשתי מאוד. מבחינתי כל הטיול המטופש היה שווה. ככה זה - יבשת אמריקה היא קטנה, ואנשים בה מעט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
