ועכשיו ברגש

פתחו מרפאה חדשה כאן בשכונה, והחלטנו להצטרף כדי שיהיה לנו סוף כל סוף רופא משלנו במקום ה-walk in clinic האומללה. זה דורש הסברון: בקנדה צריך רופא משפחה לכל עניין ודבר, ורק הוא מחליט אם צריך רופא מומחה. קצת כמו שהיה בארץ פעם, במאה אחרת. לצערנו רופאי משפחה ותיקים לא כל כך מקבלים. לשמחתנו, הרופאה החדשה שלנו, עברה לא מכבר חזרה ממקום אחר בספר, בשל "עניין רפואי של הבן שלה" בכלל שבעיר הגדולה יש "המון אפשרויות חינוכיות"(שם קוד לאוטיזם, לדעתי). היא נחמדה ומקצועית, ובעיקר לא מאוד מאוד צעירה, מה שאומר אולי קצת נסיון. 

קבענו תור מוקדם ככל האפשר - תשע וחצי - וידענו שנקבל בוקר קנדי. באמת, לא התאכזבנו. 

דווקא בגלל שאנחנו כאן בשכונה, המסע הרגלי שלנו החל בשמונה וחצי בערך. החוצה, מעבר לאתר הבניה, לכיוון תחנת אוטובוס. ואז שתי תחנות, וחיפוש זריז אחר המרפאה. יובל כבר התעורר ועשה קולות מצוקה, ואורן שהבטיחו לו ש"נבקר אצל הרופאה ומיד נלך לגן" הראה סימנים ראשונים של עצבנות. נכנסים. מחכים. פקידה פונה אלינו, ונותנת לנו ארבעה טפסים למלא. הטפסים, זהים כולם למעט השם, מכילים את המידע שכבר מסרנו לה בטלפון ושלחנו באימייל. אבל הפעם זה בכתב יד. בזמן שזוגתי ממלאת את הטפסים ואני מנסה לשכנע את יובל שרק נדמה לו והוא הוא ישן בעצם, אורן מפרק בשמחה את המקום (שנראה כאילו עוד לא סיימו אפילו לרהט אותו). 

הפקידה מדברת בנתיים בטלפון עם מישהו ומבטיחה לדבר עם הפציאנטים, אבל לא ניגשת אלינו. רק אחרי שמילאנו את הטפסים היא אומרת שהרופאה מתעכבת, אבל מיד תבוא. מיד אצלה זה חצי שעה עד שעה. מבטים מיואשים.אנחנו פולשים לבית הקפה הסמוך, למרות שהקפה שלהם מגעיל. מזמינים קפה, מיץ תפוחים ושני סנדוויצ'ים. אורן כבר עצבני מאוד. הוא מתחיל עם אחת המלצריות, שבאה לדבר איתנו וישר מספרת לנו (כמנהג המקומיים) שהיא בהריון, ומה התאריך, ועוד פרטים שכאלה שכאן זרים לפעמים מנדבים לך. אורן מצידו מנצל את חוסר הערנות שלה כדי להשאיר סימני נעליים על הקיר. הוא עושה עמידת ידיים יפה מאוד. הלוואי ואני יכולתי. בזמן שהיא מספרת את סיפור חייה, אני מתנדב לקחת את אורן לשרותים. זה דורש שני טיולים, כי רק אחרי הטיול הראשון הוא נזכר שבעצם הוא כן היה צריך. אנחנו כולנו יוצאים החוצה: יש שם מזרקת מים קטנה, ופרחי אכיניצאה, ולכולנו טוב יותר. כל כך טוב שלא שמנו לב שהמרפאה חפשה אותנו, ואפילו שלחו אחר כבוד את הרופאה לבית הקפה לאתר אותנו. אנחנו נכנסים למרפאה, והיא מקבלת אותנו כמעט מיד. עד שאנחנו יוצאים משם (היא לא בדקה אותנו - בשביל זה תהיה פגישה אחרת) השעה כבר אחת עשרה. 

בסופו של דבר יצאתי מהגן רק באחת עשרה וחצי. חצי יום עבודה הלך בדרך כל בשר. בגן מצאתי משפחה ישראלית חדשה, ולמען האמת אני בדילמה נוראית אם להזמין אותם אלינו וכולי, או לוותר מראש. זה יגמר רע, כרגיל, אבל אני אזמין אותם בכל זאת. בשתים עשרה בדיוק אני מגיע אחר כבוד למשרד שלי ומתחיל את היום. 

ולזה אני קורא בוקר קנדי.