ועכשיו ברגש

התכוונתי לכתוב שלושה-ארבעה פוסטים שונים, ובסוף רצף הארועים וצוואר תפוס אחד עיכבו אותי. בתור פיצוי מסויים, אני שם תמונות. 

סוף שבוע עמוס, אולי האחרון של הקיץ. עדיין חם רוב הזמן, אבל ענני סערה מלווים אותנו כמעט כל ערב, בואויר יש ריח של זהו, נגמר. אנחנו היינו כמעט לבד בקמפוס משום מה. אורן מסרב לאכול או לישון, (מבשל מחלה כמו שנגלה מאוחר יותר), ואנחנו מותשים. אז בנתיים, טיולים בקמפוס לקטוף פטל ולחקור את היער (בטיול האחרון אורן הסביר לנו בידענות על הליכה נבונה ביער שיש בו דובים, כנראה תוצר של הגננות). בבית עשיתי גזוז פטל, עם בועות שהושגו מתסיסה טבעית ולא מגז. ככה זה נראה: 

אחר כך הלכנו לקטוף קצת ירקות מהחלקה שלנו. בסך הכל, זאת היתה שנה נהדרת, עם המון תותים וחסה, והצלחה יפה בכל ההירוקים (כמו שרואים כאן), אבל הגאווה הגדולה שלי היא על תפוחי האדמה שהצליחו הרבה מעל המצופה. לגזר הלבן אגב קוראים "שלגיה" (זה לא פרסניפ,זה גזר ממש), וגם הוא (כמו המנגולד הצהוב) הצלחה של ממש בגינה. 

מהירקות עשינו שבלולי בצק שאור. נראים ככה: 

בלילה שבין שבת לראשון, אורן התחיל להשתעל שיעול כזה של croup, ובכה שקשה לו לנשום. אנחנו מתורגלים, אחרי החורף שלפני שנה-וחצי. הוצאנו אותו החוצה לאויר הקר, עד שהשיעול הפסיק והנשימה חזרה להיות נורמלית. 

אחרי סוף שבוע עמוס, יום שני מתחיל בלחץ: אנחנו הולכים למרפאה בעיסוק, וזה אומר בוקר מתיש מבחינתי. נסיעה של חצי שעה - שעה לשם, שעה טיפול, נסיעה חזרה, ואז להגיע לגן באמצע היום. מכיון שכבר הגענו מאוחר, נתקעתי שם. עד שהגעתי הביתה, השעה היתה 12 ולי היה כאב ראש מרעב. אז הכרזתי על היום כאבוד, והלכתי לישון. ממילא אני רשמית עדיין בסוג של "חופשת לידה". 

קמתי בארבע לצלצול הטלפון. מבולבל ולא בטוח מה קרה. דניאל על הקו. "יש בחווה כשות טריה, והם קוטפים עכשיו. אני נוסע. רוצה לבוא?" 

החווה היא כמובן החווה הניסויית של האוניברסיטה. אז הרמתי את עצמי, לקחתי טיילנול, וזזתי לאסוף את הילד. בגשם, עמדנו שם בין שורות שורות של צמחי כשות מטפסים וניסינו להחליט מה לקחת. 

החלטתי בסוך על goldings ודניאל החליט על Cascade. ביום רגיל הייתי שם בין אונקיה לשתיים בבירה, אבל פרחי כשות טריים פחות דחוסים (ביחד של אחד לשבע), והחלטתי על בירה פרחונית ודומיננטית, אז לקחתי שלושים וחמש אונקיות, כמות מדהימה ממש, שהיינו צריכים לקטוף במו ידנו מהשיח. בנתיים הילדים רצו בגשם, וגם גילו טיפי (שלא כל כך מתאים, כי אף שבט מקומי לא השתמש בטיפי). 

הקטיף ובמין לקחו כמעט שלוש שעות. עוד שעה לפיצה ובירה, ועוד שלוש שעות לבישול הבירה עצמה - עד שסיימנו הילדים היו מוטרפים, ואנחנו שיכורים קצת ומאוד עייפים. מיץ פטל הגיע לשטיח, לספות ולכל מה שהילדים הצליחו לשים עליו יד. בשלב מסויים אוון (הבן של דניאל) הצליח להוריד משהו על האף של אורן, אז לכתמים האדומים (והלא-יורדים!) של הפטל, הצטרפו טיפות דם. מתיש. וכמובן, שלבשל 23 ליטרים של בירה, לא הולך בלי ללכלך את כל המטבח. ובכל זאת, זה היה ערב מוצלח.

בתור עונש קמתי עם צוואר וגב תפוסים.