ועכשיו ברגש

בבבוקר גררתי את עצמי ועשיתי את הבלתי יאומן. בשמונה בבוקר, שמתי קסדה, ויצאתי לרכב על אופניים עם אורן בפסיפיק ספיריט, וקיבלתי הצצה לתוך הראש שלו. את האופניים קנינו לפני חודש בערך, כשחמותי היתה כאן. אני מקטר כאן הרבה על הבעיות שלו, ולא מדבר אולי על הצד השנ של אותה המטבע. יש בשכונה ויכוח לגבי הדרך הנכונה ללמד ילד לרכב על אופניים: יש מי שטוען שצריך תקופה על גלגלי עזר ואז להוריד אותם, כמו שאני למדתי, ויש לעומת זאת מי שדוגל באופני ריצה (כלומר אופניים בלי דוושות) כדי ללמד את הילד להתאזן קודם. אני לעומת זאת שמתי את הילד שלי על זוג אופניים עם גלגלים בקוטר "16, ושלחתי אותו לדרכו. הוא כמובן לא הצליח והייתי צריך לעשות את זה שוב, ואז זה הצליח. כלומר, לקח לי שני נסיונות, בערך חמש דקות כל אחד, ללמד אותו לרכב על אופניים "של גדולים". וזה לא הכל. היום, אחרי שבועיים ומשהו שאנחנו רוכבים כל בוקר לגן (5 דקות רכיבה), לקחתי אותו ליער. בהתחלה רכבנו בשביל המרכזי רחב, אבל מהר מאוד פנינו לשביל צדדי. זה פשוט תענוג לראות אותו רוכב בשביל שבבירור לא היה מיועד לאופניים, מעל שורשי עצים ודרך וגשרונים, בורות ושלוליות. בשלב מסויים הוא עקף אותי ויצא לי לראות איך הוא רוכב. זה הזכיר לי את הקטע הזה. זה כאילו העולם פועל בשבילו בסלואו מושן. מדי פעם הוא שולח רגל להדוף בול עץ, שובר לפניה חדה או מתכופף מתחת לענף, וכל הזמן הזה מדבר בלי הפסקה. הגענו לסוף המסלול מזיעים ומתנשפים. הוא אמר לי ברצינות כזאת שהוא עייף, ואז - בוא נעשה את זה שוב! לי יקח שבוע להתאושש ...

***

בערב, כסא גן קרס מתחת לזוגתי שישבה איתי ועם הקטנטן על הדשא. היא וגם הוא עפו על הדשא. מיד הוא התחיל לצרוח בלי הפסקה, עד אובדן הנשימה ממש. אחרי שעתיים של צרחות, נשברנו ושלחתי אותה למיון. לקח להם שעתיים לטפל בה (טיילנול), ועוד שעה לרופא לשחרר אותה. לא ברור למה הילד צורח, ברור שהוא פצע קצת את הלשון (נשך? אבל אין לו שיניים) והפצע מטריד אותו, אבל זה לא רק זה. אולי יש לו מחלה (אנחנו חושדים בפה-ידיים-רגליים מהשכנים) ואולי משהו אחר. בזמן הזה אני בבית עברתי גהנום קטן של חרדה ויסורים עצמיים. באחת עשרה בלילה שני הילדים הסכימו לישון. אני לושט עיניים לכיוון הוויסקי המעולה שנתן השאיר לי.