ועכשיו ברגש

ביום כיפור הזה הבטחתי לאבא שלי שיהיה לו איפה להתפלל. הבטחתי וקיימתי, עם החבד"ניק שהגיע לאוניברסיטה השנה (להלן רבי שלום). מכיון שאני לוקח את תפקידי כמארח ברצינות, אפילו החלטתי לצום יחד עם אבא, שלא יהיה לבד. גם קיימתי. המון שנים לא קיימתי יום כיפור כהלכתו. להלן המסקנות: 

קל יותר לצום במזג האויר הקנדי. 

הילל המקומי עשו בית כנסת מקומי והביאו איתם מאות אנשים. כמו רוב בתי הכנסת כאן הם גובים כסף, ולא רצו להכניס לעסק חב"דניק שעושה את אותו הטריק בחינם, ולכן לא שיתפו איתו פעולה. שלושה אנשים היו עוזרים לו לסגור מניין, אבל למה להם לעזור? אם זה לא מסביר משהו על יהודים, אני לא יודע מה כן. 

מה שלא מנע מרבי שלום לעשות תפילה משעשעת ככל האפשר (ומעניינת! קיבלתי הרצאה מרתקת לשם שינוי). הוא גם החליף נוסחים באמצע. בדרך כלל, למרות שאני לא צם, יום כיפור קשה לי נפשית. הפעם זה היה בעיקר מרומם רוח. 

אני מכיר את התפילה בעל פה. אפילו עכשיו. למעשה, מכיר אותה לפחות בשלושה נוסחים. זה די נעים להיות במקום שבו אני כל כך שולט במה שקורה.

לא, אני לא חוזר בתשובה בזמן הקרוב. אפילו לא משהו דומה לזה. ההיפך הוא הנכון, אבל היה די נחמד עם אבא שלי. 

מיד אחרי הצום הייתי חייב ללכת למארק ולהעביר לו את הציוד של הביקבוק, וככה יצא ששתיתי סיידר חדש על בטן כמעט ריקה. לא רע, אבל לא הייתי ממליץ על זה כפרקטיקה קבועה. 

שנה טובה!