ועכשיו ברגש

שני הורים, שני ילדים ואישה. לפעמים בין כל המחויבויות המשפחתיות אני מצליח לעבוד כמה שעות בשבוע, אבל בעקרון החיים שלי קרסו לרצף מבועת של ריצה-למקום-שאליו-אני-מאחר-כבר, ואז כמובן ריצה למקום הבא. זה לא שההורים שלי לא עוזרים. הם מאוד מוצלחים במה שהם עושים, ואפילו מסתדרים בעצמם, אבל ... 

נו שוין, זה סתם קיטור. הביקור הולך משמ טוב ובשבוע הבא אני שולח אותם לסיאטל ליומיים. המלצות יתקבלו בשמחה. 

התחלתי לקחת את הילד לשיעורי ריקוד. השיעור מתחלק בין בלט וג'אז. בין כל בנות הארבע בחצאיות טוטו וורודות, הוא כמובן הבחור היחידי, מה שמעודד אותו כי הוא מאוד אוהב תשומת לב. 

מצד שני התחלתי לקחת אותו לרופא השיניים. יש לו קצת עששת וכמה חורים נוראיים, וזה אחרי שבשוטף אין אצלנו ממתקים בבית, ומגיל חצי שנה בערך גם מצחצחים שיניים פעמיים ביום. ביררתי, ואצל כל הילדים בגן שלו המצב דומה. כל זה כמובן בגלל שבקנדה אין פלואור במים. אז בפעם הבאה שיספרו לכם על ההתערבות הבוטה של הממשלה בעניין הפלואור במים, וכולי וכולי, תזכרו את השורה הזאת: כמעט אלפיים וחמש מאות דולרים קנדיים על טיפולי שיניים, שאת רובם, יש לקוות, הביטוח יחזיר. 

ביום שני האחרון היתה סקירת מערכות כללית, וניקוי שיניים, וזה הלך בסדר. הרופא (קוריאני) התמחה ברפואת ילדים. מאוד נחמד. מאוד מקצועי. ביום שני הקרוב סתימה ראשונה (עם גז צחוק) ולי יש כבר כאב בטן מהמחשבה בלבד. 

אז בין רופא השיניים לשיעור הבלט, אני מרגיש ממש כמו soccer mom, רק שכמובן אין לי רכב גדול.