עשיתי מרק פטריות, מדוקדק ומוקפד, לפי מתכון של אנתוני בורדיין. בניגוד להרגלי, עלי לציין. פשוט רובן תפס אותי לשעה קלה ואסף בשבילי כמה פטריות אגריקוס אוגוסטוס, "הנסיך". ברגע מסויים אכלתי מהמרק קיוויתי שהוא יודע מה הוא עושה ושאני אשאר בחיים. אני אוכל וכותב את מערך השיעור שלי ליום שני הבא - אני מרצה לכיתה מלאה מאה ומשהו. זה מאוד משמח. היום, בסוף השיעור, קיבלתי מבול של שאלות. אחת בשם סילבי דיברה בשקט ונעצה בי עיניים ירוקות ירוקות, שהזכירו לי במשהו את נעמי. זה כנראה פועל עלי, כי אני יודע את השם שלה. מתוך מאה סטודנטים. אחר כך המתנתי לרומי (זה גבר) בבית הקפה העמוס מדי והמנוכר מדי של עסקים, ומצאתי את עצמי מדבר עם טלי. היא הריונית, וההריון יפה לה. היא גם פוסט דוקית, ופחות או יותר לא עושה כלום כבר מזמן. גם העיניים שלה ירוקות. אני רק אומר. ומחר בבוקר, להסיע את ההורים שלי לתחנת האוטובוס שתוביל אותם לסיאטל (טיול קצת של יומיים). אוף כמה שלא בא לי לקום בחמש בבוקר.
פעם חשבתי שאם אני אפתור את כל הבעיות של כולם, יניחו לי לנגן בשקט. היום אני מבין שרק ימצאו בעיות חדשות. אולי צריך לפרוש לאי בודד עם אספקה של מיתרים. הנה קליפ:
אני מכיר את השיר הזה כבר שני עשורים ועוד קצת, אבל רק השנה הבנתי על מה הוא מדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
