ועכשיו ברגש

קמנו מוקדם לפנות בוקר להפרד וללוות אותם לשדה התעופה. יש משהו באריזה השתקנית הזאת לפנות בוקר, שמזכיר לי יותר מדי שנים ארוכות מדי בצבא. לקחתי את הילד איתי, והשאלנו רכב מוקדם מספיק כדי לפגוש עדיין את החיות הקטנות של הלילה, בואשים ודביבונים, מסתובבות בשכונה. נסיעה שקטה, מלאת חיוכים, פרידה עצובה וזריזה. זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת עצובים להפרד בסיומו של ביקור. אחר כך עצרתי עם הילד בטים הורטון, לקפה, דונטס ובייגלז לכולנו. אנחנו מקבלים כרגע את מלוא עוצמת הרגרסיה הצפויה מהילד, על כל ההבטים שלה. אפשר רק לקוות שהשגרה המבורכת של יום שני בבוקר תחזיר משהו לשיווי המשקל.