נדמה שפעם בכמה זמן זה קורה. החברים הישנים נעלמים, ולפעמים מגיעים אחרים במקומם. לפעמים לא. כך או כך, נראה שבאה לי מין תקופה שכזאת, שאנשים פורחים ונעלמים מחיי. בנתיים אני קורא הרבה, כותב מעט, ולפעמים נפגש עם אנשים. שותה הרבה מדי קפה.
השבוע ישבתי במשרד הנחמד שקיבלתי, ולפתע הפציעה שותפתי לחדר. כל הקיץ נעלמה לה, חופשת מחלה מסתבר. עכשיו היא חוזרת לאט לאט. דיברנו מעט, בלי להכנס לפרטי המחלה. סיפרה לי שיש לה חבר חדש. בלי לשים לב השיחה גלשה לה לנושאי המחקר שלנו. תקופות הזמן שלנו זהות, בתרבויות קרובות (היא סין של סוף המינג ואני קוריאה של אותה התקופה). יש אושר קטן בשיחה עם מישהו שממש ממש מבין את מה שאתה אומר לו. רוב הזמן אני לא יכול לספר מה מעניין אותי, אלא לספק תחליפים, מטאפורות, תקצירים. העיניים נוצצות בזמן שהיא מספרת לי על אנקטודות מחיי הקיסרים, ואני גומל לה בפרטים קטנים משלי. איך חיברו את החוקה, למה המלך הקוריאני ירה חץ בבנו, ואיך מצבת ההתנצלות המשפילה שהמנצ'ורים הכריחו את הקוריאנים לבנות, הגיעה לה בסיאול של ימינו לשבת מאחורי גדר קטנה בין בית ספר לגן משחקים.
בנתיים אני רוב הזמן עם עצמי. טורח בענייני הבית, וגם זה משהו, אבל רוב הזמן עם עצמי. אולי כך מתחיל המוות לספר משהו על קיומו אומר על זה גבריאל פרייל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
