ועכשיו ברגש

שן הבינה שלי צריכה לצאת. התור נקבע לשני בדצמבר, כלומר שישה שבועות קדימה, וגם זה בגלל שמדובר בעניין דחוף. ככה זה קנדה. בנתיים אני סובל באופן שקשה להסביר. אומנם האנטיביוטיקה עזרה ולמשל עשרה ימים בערך הכל היה נהדר, אבל עכשיו חזר הכל. אנשים שחיים עם כאב, אמר לי פעם מישהו, מפתחים איתו מערכת יחסים אנטימית. אפשר לתאר אותו במילים מדויקות, ואתה לומד לדעת מתי הוא יבוא, ואיך להדמים מערכות בזמן שהוא שם, כדי למזער את הסבל. קיבלתי מהרופאה שלי קודאין וחומר נוגד דלקת, לעזור להעביר את הזמן עד לניתוח. מהניתוח אגב אני פוחד נורא, אבל ככל שעובר הזמן להשאר כך מפחיד אותי יותר. אבל בלילה אני מצליח להרדם רק בחצות, וקדם שוב בשלוש מכאבי תופת. אז אני נשאר ער, בסלון, בדממה מוחלטת, וסובל בשקט עד שהקודאין יתחיל לעבוד. וחוזר חלילה. 

מערכת הבריאות כאן לא רעה בסך הכל, אבל בקנדית הכל לאט לאט, ולא יעיל. החדשות הטובות - הצלחתי להוריד כמה קילוגרמים.

***

האיש מההקונסוליה הישראלית צלצל. בפעם הראשונה מאז שאני כאן הם שולחים מישהו, ואנחנו אולי נוכל לרשום את הקטנצ'יק. הקונסוליה הקרובה אלינו היא במרחק 4,500 קילומטר, בערך המרחק שמליסבון למוסקבה. במשפט השני, הוא נזף בי.

כדי להוציא אזרחות לבני, אני צריך להביא לקונסוליה תעודת לידה מקומית. זה עולה לי כסף להוציא אחת כזאת, והם לא מסתפקים בצילום עם "זהה למקור". בדיוק באותו היום שהוא צלצל, ראיתי בעיתון שמדינת ישראל תפסיק לתת לזרים תעודת לידה, ובמקום תסתפק במה שנקרא "הודעה על לידת החי", שזה צעטאלע (פתק, ביידיש) קטן בכתב יד, שאגב רק שם האם רשום בו. עכשיו, אם קנדה היתה עושה לי את הטריק הזה לא היתה לי דרך להוציא ליובל אזרחות, או לפחות לא בלי להתאמץ מאוד. לעומת זאת, בקונסוליה הצרפתית אמרו לי שחבל לבזבז תעודת לידה על בקשת האזרחות שלו, ושכל פתק מהרופאה יספיק. בכלל, הם היו נחמדים מאוד, באופן לא צרפתי. הם גם צלמו לי אותה, שמו חותמת של זהה למקור, והחזירו לי את המקור. אולי כדאי לחבר'ה שלנו לקחת שיעורים. 

צריך להיות זר במדינה אחרת כדי לראות את העולם פתאום.

***

לאורן יש עיניים כחולות, אבל העיניים של יובל עוד לא נקבעו. העובדה שלאורן יש עיניים כחולות מסבה לי נחת. אני שוב ושוב מביט בעיניים של יובל מקרוב, באור טבעי, באור המנורות. רגע הן אפורות ורגע הן ירוקות. לזוגתי שתחיה לא ברורה האובססיה שלי, וזה מתחיל קצת לעצבן אותה. אבל העיניים הן חלון לנשמה, ואפשר ללמוד הרבה על אדם מעיניו. נראה לי שזה עוד עניין של מישהו שגדל עם ניצולי שואה. סבי וסבתי, שניהם תכולי עיניים, סיפרו לי (כל אחד בנפרד) איך עיניים כחולות ושיער זהוב חילצו אותם. ואולי זאת סתם האובססיה הפרטית שלי. בנתיים למדתי שאצל הצרפתים יש בדרכון רשימה ארוכה של צבעי עיניים, כיאה לאומה עם עבר אומנותי משהו, ובניהם noisette (ערמון), pers (חתול פרסי - כחול אפור שכזה) ואפילו vairon (דגיג, עיניים הטרוכרומטיות).