ועכשיו ברגש

אני מוצא את עצמי שוכב בסלון שלי, ולא זוכר איך הגעתי לשם. הפה יבש, והראש מסתובב. הכל כואב לי. אני מנסה לדבר וכלום לא יוצא. זוגתי שתחיה מרימה אותי לחצי ישיבה, נותנת לי כדור ומחזירה אותי למיטה. חושך. 

מתעורר שוב, מהכאבים. אני יכול לדעת שישנתי כמה זמן כי השמש זזה בנתיים לאורך השמיים, והצללים ארוכים. מנסה להתישב והפעם מצליח. כשישנתי היא שמה בפה שלי פד גזה מקופל בכל צד. עכשיו מתחיל תהליך ארוך - קצת מים, מנוחה. אחר כך מילקשייק (שדניאל הכין כך מסתבר). מאוחר יותר יתברר לי שדניאל הביא אותי מהרופא, והשכיב אותי במיטה, עזר לזוגתי לעשות מילקשייק וגם שיכנע אותי לקחת את הכדור. הכדור נפל מהיד שלי פעם אחרי פעם, מה ששעשע את כולם (אולי לא אותי). אני כמובן לא זוכר שום דבר מזה. בשניה שאני יכול לקום אני עובר לספה - יותר קל ככה, וגם יש את הטרילוגיה (המקורית) של סטר וורז. בדיוק מה שרשם הרופא. 

במייל מדניאל כתוב, שזאת היתה הזדמנות מושלמת לאנוס אותי אם לא הייתי כזה מכוער, ואם הוא לא היה מתנגד נמרץ כמובן. אני צוחק נורא, ואז מגלה שלצחוק זה כואב. אני משאיר את קוראי הנאמנים עם התמונה האחרונה שאני זוכר, לפני שההרדמה התחילה לעבוד ...