ועכשיו ברגש

אז גריסמס עבר חלף לו, וליל השנה החדשה עדיין לפנינו. עברתי הרבה שינויים ביחסי לחג המולד. כמי שגדל במערכת החינוך הממלכתית דתית, כריסמס עדיי עושה לי מה שנקרא כאן heebee jeebees. אין לי שליטה על זה. 

בשנים הראשונות שלי כאן, זה פתאום היה נראה לי חג נחמד בסך הכל. הזדמנות לקצת אור ושמחה באמצע החורף במדכדך, ואולי קצת משפחה.  אחר כך התחילה לעצבן אותי העובדה שבאמצע החורף אני נשאר תקוע עם ילד בבית, במזג אויר מחריד (לרוב), בלי שום דבר שפועל לרפואה. אפילו לא בית קפה. כלום. נדה. ומה שאפילו יותר מעצבן, אני תקוע בקמפוס לבד: כל מי שיכול נוסע למשפחה או לחופשה במקום שמשי יותר. 

בגן של אורן חוגגים את כריסמס וחנוכה ביחד, וזה תמיד מאוד יפה, אבל הוא פתאום התחיל לבקש עץ, סנטה ובעיקר מתנות. אז השנה קנינו לו מתנות, וזה קצת למורת רוחי. אני מוצא את עצמי בעמדה מוזרה: מצד אחד אתאיסט, וסובל מאלרגיה חמורה לחגים בכלל, ומהצד השני יודע מספיק על הנצרות (היי, כבר שנה שניה שאני מלמד כאן דתות!) כדי להתעצבן מזה שלא חוגגים אותו כמו שצריך. גם המסחור של החג התעשייתי ביותר בהסטוריה האנושית מעצבן אותי. 

בשנה שעברה (או לפני שנתיים ? אני כבר לא זוכר ... ) הופיע אצלי בחלון שכני הקוריאני ששאל (בחוצפתו) את אורן מה הוא קיבל מתנה, ואז התפלא מאוד שאני לא חוגג את החג כי הרי "ישו היה יהודי". עמד לי על קצה הלשון להגיד לו שיהודים חוגגים בתאריך העברי, אבל הציניות מבוזבזת עליו. מבטי הרצח של זוגתי הספיקו להבריח אותו. השנה חשבתי על תשובה טובה יותר, שאני מאמץ משנה הבאה: אנחנו האתאיסטים חוגגים בעשרים וחמישי לדצמבר את יום ההולדת של ניוטון. מסימני החג - עוגת תפוחים ותרגילים ומטבעות שוקולד (ניוטון החזיק בתואר ראש המטבעה - master of themint  - בין השנים 1699-1727). אני חושב שזאת מסורת יפה.