ועכשיו ברגש

וואו, ארבעים. 

אני זוכר כשאבא שלי היה בן ארבעים. יש בזה משהו מלחיץ. 

יום ההולדת עבר עלי בשקט יחסי. בערב אספו אותי דניאל ומארק, והשקו אותי במונשיין (מסחרי, וממש לא רע). עדיין מתאושש, ולכן הברק הלבן, כמו שקוראים לו לפעמים, עבד לא רע. ישבנו בחצר המדוגמת של מארק (הוא ארגן אוהל די גדול, קיר לבנים משני צדדים כדי לחסום את הרוח, חימום על גז ומוזיקה), שתינו ודיברנו. שיחה מוזרה, קופצנית. חזרתי לפנות בוקר, רק הליכה קצרה הביתה, אבל הערפל והקור גרמו לזה להראות כמו מסע של ממש.

ואז השכמה, מוקדם מדי. כמה מתנות קטנות - צעיף (היפסטרי) וכפפות (של גדולים). עוגה נוסטלגית (עם פודינג וניל ומשמשים מקופסה), טיול קטן לבית הקפה האיטלקי. הטיול היה מאמץ ראוי, למרות שבסופו של דבר להכניס את שני הילדים שלי לבית קפה זה כמו להכניס הביתה טורנדו (כזה שקיבל שם). אפילו אני הורדתי את הגיל הממוצע בחצי, וקשה לי לחשוב על מה יובל עולל לממוצע, ולכן אני משוכנע שהדיירים המקומיים קיבלו חוייה שהם לא ישכחו בקרוב. 

כל זה כנראה עוזר רק קצת להדחיק את הנטיה הטבעית לחשבון נפש, פנקסאות, מחשבות טורדניות. מצד שני, עוד מעט האביב מתחיל, וגם זה משהו.