ועכשיו ברגש

אני יוצא מהארון: אני מכור לסדרה Duck Dynasty. אני, שמתעב סדרות ראליטי, מוצא את עצמי מעביר איכשהו לערוץ הנכון (A&E) בסביבות 9, 10 בערב, כדי לראות את פרק. סוג של טקס יומי שכזה. ויש לי תאוריה למה זה קורה. 

לטובת מי שלא מכיר, Duck Dynasty עוקבת אחר קורותיהם של משפחת רוברטסון, אשר חיים ב West Monroe שבלואיזיאנה, מרחק יריקה מהמקום שבו גדל המנחה שלי. המשפחה, רדנקים לעילה ולעילה, חיים על גבול הביצות. מליונרים מוזרים, הם עשו כסף ממשרוקיות לציד ברווזים, ומסתובבים עם בגדי הסוואה, זקנים עבותים ושיער ארוך. אנשים מוזרים. מגניבים, אבל מוזרים. 

אני לא המכור היחידי. לעמוד הפייסבוק של פיל רוברטסון למשל, יש 2.4 מליון עוקבים. מספר מרשים, לא? איך זה קורה? יש לי תאוריה לעניין הזה (מעבר לעובדה שאפשר למכור הכל לצופה הממוצע): הסדרה לא מדברת בכלל על ציד ברווזים. יחסית לסדרה שעוסקת בציד, יש מעט מאוד דיבור על העניין, וכמעט ואין ציד ממש. הסדרה עוסקת במשפחה, ורק במשפחה. כל פרק מתחיל בדילמה משפחתית (אחת או יותר), ולאורך הפרק רואים איך המשפחה (וזה כולל כמה חברים) פותרים על הדילמה כל או כך. כל פרק מסתיים בארוחה משפחתית. 

בעצם זה מאוד קונפוציאני. בעיני הקונפוציאנים האנושיות קשורה לחיים החברתיים שלנו, ולבני אדם יש חמישה סוגים של מערכות יחסים: בין שליט ונתין, הורה וילד, בין בני זוג, מבוגרים וצעירים ובין חברים. מכולם, היחס שבין הורים וילדים, הוא הבסיס לחברה מתוקנת, או לחברה אנושית בכלל. [במאמר מוסגר, כשסיפר דוכס שי לקונפוציוס על אדם שהיה כל כך ישר שהסגיר את אביו, ענה לו קונפוציוס שאצלו אדם ישר פרושו: האבות מחפים על הבנים, והבנים מחפים על האבות. הסיפורון הקטן הזה, בפרק 13, הוא אולי הטקסט החביב עלי ביותר באנלקטים]. בעצם זה כל מה שמעניין אותנו.