ועכשיו ברגש

יובל גדל.

הכל משתנה כל הזמן. לפני שבועיים מתישהו שמנו לב שיובל מנדנד את עצמו קדימה, בתנוחה שהיא ההתחלה של הזחילה. אצל אורן הכל היה מהר כל כך שבקושי היה זמן לב לשים לשלבים. (הוא אחד מאותם ילדים מוכשרים פיסית. אני יודע שהרבה אומרים את זה, אבל אני לא מדבר על ללכת, זה בקטנה - בגיל שנה וחצי הוא כבר רכב על אופניים). אצל יובל אני שם לב לשלבים הקטנים. אז בשבוע שעבר הוא התחיל לזחול - למעשה יש לי את זה מצולם. הזחילה המהוססת הפכה לזחילה קצת יותר משמעותית, ועל שש, ואז הגיע גם ההתישבות. אז משבוע שעבר לשבוע הזה עברנו מילד נייח לילד שזוחל, מתישב ומרים את עצמו על רהיטים לעמידה. בעזרת הכוחות החדשים שלו הוא עסוק בלמצוא נירות וחתיכות אוכל שנפלו לאורן, וללעוס אותם. נראה לי שהגיע הזמן לסדר ולשטוף רצפה כאן.

אורן מתבגר.

זה קצת בגלל ה OT, וקצת בגלל יובל, וקצת בגלל שככה זה בחיים. הוא עבר לדבר שיחות משמעותיות (טוב, יחסית, בכל זאת...) זה כיף, ואני משתדל להנות מזה, אם אני זוכר. לצערי הוא ירש את הדבר הזה של המשפחה שלי - לדבר בשעות בוקר מוקדמות. ואני מדבר על לטחון. מצד שני, אני בכל זאת נמצא בזוגיות לא מעט שנים, ושכללתי את אומנות ההמהום לדרגת אומנות. עכשיו כשמזג האויר הוא רק קר (מינוס עשר היום בלילה) אבל ללא טיפת גשם, אנחנו גם יוצאים לרכיבת אופניים ביער, מה שמסתמן בתור הספורט והבונדינג שלנו. זה אף פעם לא היה נראה לי כיף, אבל בשבילו אני מוכן לעשות גם את זה.

ואני?

עסוק, מוטרד. למעשה הייתי כל כך חולה כל כך הרבה זמן השנה, שלא ממש חגגתי את יום ההולדת שלי. הבטחתי לעצמי לעסות בוקר של כיף רק עם עצמי, וזה עדיין לא יצא. בבוקר אני קם כל כך עייף שאין לי כוח לעשות משהו. זאת לא הדרך להתחיל שנה חדשה.