ועכשיו ברגש

היום, סמוך לחצות, סבתא שלי נפטרה. 

ההודעה תפסה אותי בחוץ, בגשם. טקסט קצר מאבא שלי שמבקש לדבר איתי והבהיר לי שמשהו רע מכיון שאבא שלי לעולם לא אומר ""אנחנו צריכים לדבר".

היא נולדה באזור החיץ שבין אוסטריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, שאריות של האמפריה האוסטרו-הונגרית הגדולה. הבית שלה היה עשיר, בורגני, משכיל. היא קיבלה השכלה שמעט אנשים יכולים להתגאות בה. ואז הגיעו הנאצים. בין גיל 18 לגיל 19 היא עברה מאושוויץ לבירקנאו, ואז לאלנדורף למפעל פצצות. בצעדת המוות שלהם, הקבוצה שלה, האחרונה בשיירה, ניצלה ממוות ושוחררה. זה היה השלוש עשרה באפריל, שלושה ימים לפני יום הולדתה התשע עשרה.

אחר כך קרו עוד הרבה דברים. ילדים, עליה, קיבוץ. שני ילדים מתו בזה אחר זה ממחלה מסתורית (CF, מסתבר). היא עברה לעיר והתחילה מחדש. פעמיים כמעט מתה: פעם אחת בכפר החורש, הגוף הפסיק לעבוד והתחיל לקרוס. הרופאים אמרו לסבא שלי לקחת אותה למות בבית, בל הוא העביר אותה לגבת, ושם היא פרחה שוב. אחרי מות הילדים היא הפסיקה לאכול ושקעה, אבל גם אז סבא שלי שאהב אותה מאוד מצא דרך להציל אותה.

בין גיל שלוש לשלוש עשרה גדלתי אצלהם בבית. אני זוכר ארוחות צהריים שקטות על שולחן פורמייקה לבן שצמוד לחלון. היה אוכל טוב, והריח משך את ההחתולים שנעמדו על אדן החלון. זוכר את המסע הקטן לבית הכנסת בשבת בבוקר, ואחר כך ארוחת בוקר שכזאת. שיחות, שיחות, שיחות. העיניים שלה היו כחולות, כמעט לבנות (כמו מים שמשרפו, אני זוכר שחשבתי), והבמט חופר לך מתחת לעור. חדת מחשבה וחדת אבחנה. הגוף כולו בתנועה כל הזמן, כמו אורן. אני זוכר שעורי לטינית מאולתרים, שיחות על פילוסופיה, בישול, שירה, אהבה. 

היתה לה אמונה מוזרה באנשים. פעם תפס אותה ברחוב אדם שטען שהוא זקוק לכסף כדי לממן ניתוח לאשתו. היא שלפה את כל מה שהיה לה בארנק, מאתיים וחמישים שקלים בערך, הון של ממש באותם הימים, ושמה לו ביד. הוא רשם את השם שלה בפנקס קטן והודה לה. כשסיפרה את הדבר לסבא שלי הוא צעק עליה שהיא זרקה את הכסף לפח, וכולנו שכחנו מזה. שנה ומשהו אחר כך מצאנו אותו עובר דלת דלת בשכונה ומחפש אותה. היתה לו ביד מעטפה עם הסכום המדויק. 

היא מתה בשקט ושלווה, בזמן השינה. כמעט בת תשעים. אמא שלי, אני ואחי, כולנו נמצאים רחוק כרגע, ונדמה שרק כך יכלה למות בשקט. עם לכתה, העולם נראה לי קטן ואפור יותר.