ועכשיו ברגש

אח שלי ביקר כאן. ביקור קצר, בדרך חזרה מנסיעת עבודה בפורטלנד, ובכל זאת ביקור של שלושה ימים. זה משמח אותי שהוא מבקר - יש בנינו פחות משנתיים ואנחנו קרובים מאוד. מדברים אותו דבר. אבל, בסופו של דבר שונים מאוד, ובביקור כזה קצר זה מעייף. 

למעשה, ביקורים זה תמיד מעייף. 

הוא צמחוני, כמעט טבעוני. זאת לא בדיוק בעיה, גם אני הייתי צמחוני הרבה שנים, אבל אצלו זה מתחבר להרגלי אכילה מוזרים, מעין הפרעת האכילה שנמצאת תמיד בהתפתחות. בביקור שעבר הוא שתה המון חלב וניל - בביקור הזה הרצה לנו כמה מגעיל זה חלב ושתה רק סויה (אבל לעומת זאת שתה דוקטור פפר, ובכמויות). רבע שעה לפני האוכל הוא פותח את המקרר ואוכל מעין אכילה אקראית של כל מני דברים, ואז כמובן לא יושב איתנו לאכול. בקיצור כל מני דברים שידעתי פעם עליו, אבל הזמן והמרחק גרמו לי לשכוח. 

לקח לנו יומיים לדבר על סבתא שלי. כלומר, הוא מיד סיפר לי שהידיעה על מותה תפסו אותו לבד במלון, בעיר זרה, והכניסו אותו ליאוש כבד. באופן מסויים, ההורים שלי היו עושים חסד אם לא היו אומרים לו כלום. אבל לדבר ממש, רק בפאב אחרי יומיים. שם פשוט גמרנו כמעט גלון של בירה, בזריזות מפתיע, וכל כוס היתה לזכרה. כנהוג בשבט. רק שם, בתוך הרעש והקהל, אפשר היה לדבר באמת. 

ביום שישי בצהריים הסעתי אותו לשדה התעופה. מיהרתי, היה לי מבחן לתת בצהריים. כרגיל אחרי ביקורים, גיליתי שאני נופל מהרגליים: כבר שלושה ימים לא אכלתי, ישנתי או עשיתי כל דבר אחר כרגיל. בשדה התעופה היה בי צער על הביקורים הללו שהם קצרים מדי ועל הפרידות המעציבות. אבל אז פתאום על הכביש המהיר, קצר לפני הירידה חזרה לרחוב גרנוויל, נחתה עלי הקלה גדולה.