ועכשיו ברגש

כבר למעלה משנה שיש לי זקן. לפעמים מסודר ומאורגן, ולפעמים פרוע במקצת. קיבלתי גנים של זקן מרשים מאבותי, ובשיאו הזקן שלי נראה ממש כמו זה של החב"דניק השכונתי שלנו. בארץ לא העזתי, למעט ניסוי קטן בתקופת התואר הראשון. אולי בגלל שהזקן התקשר אצלי לדתיים.

זה עניין מוזר זקן. לשישה עשר נשיאים אמריקאיים היה שיער על הפנים (למרות שלאחד מהם, טרומן, היה זקן תיש רק בחופשות). האחרון (אם לא מחשיבים את טרומן) היה וויליאם טאפט, אבל האחרון שהיה לו זקן של ממש כיהן ב 1893. מאז, למעלה ממאה שנים אין נשיא עם זקן באמריקה, ולא סתם. זה משהו ששיער על הפנים משדר. נראה שנשים מתחלקות בצורה מדויקת משהו לאילו שנרתעות מהזקן (רוב) ולאילו שדווקא בסדר עם זה (מיעוט). נשים שמתלהבות ממש מזקן יש דווקא, אבל לא הרבה. גברים מתחלקים לכאלו שחושבים שזה מגניב, ולכאלו שהיו רוצים אבל לא מרשים להם. 

אז ככה, שמאז שיש לי שיער על הפנים, אף בחורה לא מעזה לשבת ליד באוטובוס למשל, אבל גברים מחייכם אלי. מתחילים איתי. בחיי! כך קרה שיש לי פתאום חברים-גברים בפעם הראשונה בחיים שלי. אתמול בדרך הביתה למשל פתאום עצר אותי מישהו, בחיוך, ואמר לי שאני נראה מוכר. הוא המשיך ואמר שהוא חושב שהוא מכיר אותי מאקדיה (זאת השכונה). התחלנו לדבר, תוך כדי הליכה הביתה, ומסתבר שאנחנו שכנים. למעשה מספר הבתים שלנו עוקב (מה שאומר שהוא לא ממש גר לידי, בגלל הסידור הקצת אקראי של הרחוב). הוא אתנו-מוזיקולוג של מוזיקה יפנית, ככה שאנחנו אפילו מכירים את אותם האנשים. וככה, אנחנו עכשיו חברים, וכמובן שכמו שזה פועל אצלנו הוא יכנס מיד למעגל הבחורים שמתסיסים, מזקקים ושותים ביחד. זאת כאילו אקסיומה, שמעגל החברים הוא תמיד סימטרי וטרנזיטיבי. 

וגם, זקן משמש בידוד מצויין.