מבין שלל הזבל שמציע לי הפיד של הפייסבוק, מציץ אלי העמוד של הארוקי מורקמי. מורקמי, חביב הקהל במערב (דרך אגב, מישהו שמע פעם על גנזו מורקמי?) חביב עלי מאוד. התאהבתי בו בסיפור קצר בשם "מזכר הקנגרו". אחר כך קראתי את מזכר הכבשה ואחרים, ונשבתי כמו הרבה אחרים. חששתי להכנס לעמוד שלו - אבל לא עמדתי בזה. העמוד, אכזבה גדולה, מנוהל על ידי המו"ל שלו, וניכר שלסופר עצמו אין דבר וחצי דבר עם כל העניין הזה. בעצם אכזבה דומה נפלה בחיקי כשהצצתי לעמוד של סוזאן ווגה. כמו דודה כזאת שעסוקה בסלפיז כל היום.
אבל זה גרם לי להזכר בסיפור ששרלין (פרופסור לספרות יפנית בחוג) סיפרה לי: יצא לה לארח את הסופר ואשתו בביתה לתקופה ארוכה למדי. היא סיפרה שמהר מאוד היא גילתה שמבין שניהם דווקא אשת הסופר היא בעלת האישיות הקורנת, השיחות המרתקות ויחסי האנוש העדינים.
מה למדנו מזה? אולי כלום. בטח יש כאן לקח עמוק שאני אמור ללמוד, אבל באמת שאין לי כוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
