ועכשיו ברגש

יובל מתעורר כל חצי שעה. הוא לא בוכה הילד שלי, הוא צועק. מהרגע שיצא לאויר העולם הוא אוהב לצעוק. יש לו, תודה לאל, ריאות בריאות. את אורן זה מעיר על הצעקות, ואורן לא טוב כל כך בלהתעורר. הוא מתעורר מבולבל ומתחיל לבכות, ואני תפקידי להרגיע אותו ולכוון אותו חזרה לכרית. 

במיטה אני קרוב אליו מאוד, ומקבל בסוף את החצי חיוך הזה שלו. ככה מקרוב אפשר לראות כמה הוא דומה לאחותי, במיוחד עם החצי חיוך. כבר שנתיים לא ראיתי אותה, כמעט שלוש. זה זמן מצויין מבחינתה לבוא לבקר אותנו, היא מגישה את התיזה שלה (השבוע למעשה), ועדיין מובטלת, אבל זה אומר גם שאין לה כסף לטיסה. בנתיים אנחנו מכתבים ומדברים אבל זה לא אותו הדבר. 

ליובל אין חצי חיוך. הוא כולו מתיקות, לחיים עגלגלות, שמץ של גומה, וחיוך רחב וכריזמטי. בנתיים השכנים המרעישים הלכו לישון, וגם הילדים בהפוגה, אז אני מתפנה לכתוב קצת ולבדוק את הג'ק דניאלס שממתין לי מעל המקרר.