ועכשיו ברגש

דקה לפני שאני ניגש למבחנים שלי, מבחן שפה. כי למה לא בעצם? אקדמאים רגילים שחייים הם מבחן אחד מתמשך, אבל זה היה ממש מיותר. ארבעה עמודים קיבלתי מהאמצע של מאמר בקוריאנית, ויום לתרגם אותם. ישבתי לי בבית הקפה השכונתי, ודנתי את עצמי לעבודה וכוסות קפה רבות מאוד, עד שהקטע יתורגם. כמה שעות אחר כך, הרשתי לעצמי גם לאכול. קדמו לארוע כמובן שלושה-ארבעה ימים של חדרת בחינות מטורפת, כמה מיילים (יום לפני) מהמזכירות של "אולי בעצם אתה לא צריך מבחן", ולבסוף המבחן עצמו. התרגום עצמו הלך בקלות סבירה, אחרי השעה הראשונה שבה הייתי חרד והיסטרי ולא הצלחתי לתרגם אפילו משפט אחד.

עכשיו אני יושב כמו אדיוט ומחכה לתשובה שתגיע מתישהו.