ועכשיו ברגש

בשבוע הבא יבקר האפיפיור פרנסיס בישראל, ובעיקר ברשות. מיד אחר כך הוא יטוס לקוריאה, בין השאר כדי לקדש 124 קדושים מעונים לדרגת "מבורך", השלישית מבין ארבע הדרגות בדרך לתואר "קדוש". מדובר בביקור משמעותי מאוד, ואני חורג מהשתיקה האקדמית הרגילה שלי (קרי, ההחלטה לא לדבר על ענייני עבודה בבלוג הזה), בגלל הקשר הישיר למחקר שלי. מה עוד, שאני חושב שיש קשר בין שני הביקורים. 

הנצרות הגיעה לקוריאה באופן מוזר.

בשנת 1783 אי סונג-הון נסע עם אביו לסין, במסגרת דיפלומטית, שם הוא הוטבל לנצרות תחת השם פיטר. בכך הוא הפך לקוריאני הנוצרי הראשון, עם לא לוקחים בחשבון הולנדי אחד שספינתו נטרפה על האי צ'ג'ו כמאה שנים קודם לכן. פיטר אי (כפי שהוא נקרא כעת) חזר לקוריאה, והתחיל ללמד קבוצה קטנה של בני אצילים את הקטכיזם. חלקם הפכו לנוצרים, ללא כל הדרכה הוא כומר מקומי. למעשה, יעברו עוד עשרים שנים לפני שהכומר הראשון ידרוך על אדמת קוריאה. בשנת 1791 פאול יון וג'יימס קוון, בני דודים, הפכו לקדושים המעונים הראשונים של קוריאה, אחרי שקברו את אימו של פאול בטקס נוצרי. עניין הקבורה היה חשוב: רק שנה קודם לכן למדו הקוריאנים על הצו האפיפיורי שאסר על לוחות הזכרון הקונפוציאניים. קראתי את דו"ח החקירה שלהם (יותר עינוי מחקירה; עניין לא פשוט בכלל מכיוון שמדובר באידו). ברור לגמרי שהמעונים והמענים לא מבינים אחד את השני. צד אחד מודאג מעניינים של ממלכתיות ונאמנות, והשני מוטרד מהאמת. אולי זה גורלו של כל דו שיח "אמוני".

בשמונים השנים שעברו מהארוע יותר קוריאנים נוצרים נהרגו על אמונתם ממה שראתה הכנסיה כבר מאות שנים, וזה כבר נושא לדיון ארוך ומעניין אחר. ללא כל גיבוי ממדינות נוצריות או מהכנסיה. הרדיפות הסתיימו אחרי שארה"ב הגיעה לקוריאה ועשתה דיפלומטיה בשיטה הרגילה שלה, כלומר בסיוע ספינות תותחים. אגב, מרשימת 124 הקדושים בולט הבעדרו אלכסנדר סאיונג חואנג, מחבר מכתב-המשי. קוריאנים מודרניים רואים בו בוגד, ועניין ההקדשה שלו נתפס כבעייתי. בקוריאה של היום עדיין מבצעים את טקס הזכרון הקונפוציאני, זה שמשתמש בלוחות הזכרון. למעשה העניין כל כך חשוב, שהכנסיה חיברה טקס מקביל לנוצרים, היחידי מסוגו בעולם הנוצרי.  

כאמור, לדעתי צמידות שני הביקורים אינה מקרית, ויהיה מעניין לראות מה הוא יגיד.